כל אחד יודע שהדרך לטיפול מוצלח מתחילה באבחנה מדוייקת ככל האפשר, אבל זה לא תמיד כל כך קל כמו שהיינו רוצים. יש מספר דברים שיכולים להפריע בדרך אל אבחנה ברורה ומכיוון שלצערנו אבחנות פסיכיאטריות עדיין לא מגובות בסמנים ביולוגים ברורים (למרות שכבר מתחילים לראות סימנים לכך), אלא מבוססות על התרשמות קלינית יש עדיין מספר גורמים שיכולים להוביל לכך שהאבחנה תתעכב או תהיה שגויה.

היסטוריה חסרה או לא מדוייקת

כדי שהרופא יקבל אנמנזה טובה הוא צריך גם הרבה זמן וגם חיבור טוב עם המטופל אבל לפעמים בזמן לקיחת האנמנזה אין את שני הדברים האלו.לפעמים יש מגבלת זמן שקשורה לנסיבות המפגש , לדוגמא אי אפשר לשבת עם המטופל במסגרת מרפאה ללא הגבלת זמן, ולפעמים המטופל לא יודע את כל הפרטים ויש להשיג מסמכים או מידע ממסגרות טיפול קודמות או מבני משפחה. לפעמים צריך לקרוא את התיק הקודם או אפילו סיכום מבית הספר או הצבא. במקרים אחרים הרופא צריך לקבל החלטות בצורה מהירה שמבוססת על מידע חלקי, שיכול להביא בהמשך לשינוי האבחנה – אם מקפידים על בחינה מחודשת של האבחנה מדי פעם.

לפעמים גם יש פרטי מידע חשובים שאנשים מעדיפים לא לספר או שהם לא מודעים לכך שהם חשובים, לדוגמא שימוש בחומרים, אירועים טראומטיים בעבר או תקופות בחיים שלא נראות להם בעייתיות אבל מכילות מידע חשוב. לדוגמא תקופה היפומאנית שיכולה להיות עבור המטופל תקופה טובה כיוון שלא גרמה לו לקשיים אבל מכוונת לאבחנה מסויימת של הפרעה ביפולרית ולא לאבחנה של דיכאון.

טעות באבחון

כשיש אבחנות 'פופולריות' כמו דיכאון, הפרעות קשב או הפרעות על הספקטרום האוטיסטי, יש נטיה לאבחן את האבחנות האלו יותר כאשר יש סימפטומים שמתאימים לאבחנה אבל להתעלם מאבחנות אחרות שיכולות גם הן לבוא בחשבון. לדוגמא חלק מהתסמינים של הפרעת קשב כמו מוסחות, אי שקט ובעיות ריכוז יכולות להיות בעצם תסמינים של בעיות אחרות כמו הפרעות מצב רוח, חרדה או פוסט טראומה. כשהאבחנה איננה ברורה או שטיפול אינו מביא לשום תגובה לאורך זמן רב, כדאי לבצע הערכה מחודשת של האבחנה. יתכן שיתברר שהאבחנה נכונה אך הטיפול נכון או שהאבחנה שגויה ויש צורך בטיפול אחר.

אבחנות שמתחבאות

יש מצבים שיכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות ואם לא שמים לב יש סיכוי גבוה שנפספס אותן. לדוגמא טראומה מורכבת ותוצאותיה כמו הסתמנות בתר חבלתית יכולים להתבטא בהסתמנות חרדתית כמו הפרעת חרדה, בהפרעת מצב רוח, בהפרעה בשליטה בדחפים, בקשיי ריכוז ועוד. אנשים שסובלים מ PTSD יכולים לפתח התמכרות לחומרים, הפרעת אכילה וקשיים בין אישיים. כך שאם נתמקד רב בהיבט אחד של המצוקה לא נצליח לראות את התמונה המלאה

יש גם מקרים שאנשי מקצוע יכולים לפספס אבחנות כיוון שיש נטיה אנושית להמנע מעימותים עם המשפחות או עם המטופל כשמדברים על נושאים רגישים כמו אלימות במשפחה או התמכרות. כך שבמקרים מסויימים אנחנו מטפלים בילד אבל בעצם ההפרעה המרכזית נמצאת דווקא אצל ההורה, או שאנחנו מטפלים בבן הזוג שפנה לטיפול בעוד בן הזוג השני הוא זה שבעצם סובל מתחלואה.

דוגמא אחרת היא אבחנות מבוקשות. אנשים יכולים לתאר תסמינים של הפרעת קשב, כיוון שזו הפרעה יותר מקובלת, אבל יהיה להם קשה יותר מבחינה פסיכולוגית לקבל שהם סובלים ממשהו אחר כמו דיכאון. מצד שני, בדיוק אותה אבחנה – הפרעת קשב, יכולה להתחבא מאחורי דיכאון שאובחן, ואז המטופלי יקבל רק טיפול חלקי שלא יעזור לו מספיק. מצב זה מראה בדיוק מדוע כדאי לבצע הערכות ביניים חוזרות  ולא להסתפק בשיחה אחת על האבחון.

שיקול דעת רפואי

לפעמים, גם הרופאים מהססים לקבוע אבחנות או לדון בהן עם מטופלים ומשפחותיהם. בדרך כלל זה קשור באבחנות עם סטיגמה משמעותית או עם פרוגנוזה פחות טובה. קל לנו יותר לאבחן דיכאון, חרדה או הפרעת קשב מאשר לתת למישהו אבחנה של סכיזופרניה, אוטיזם או הפרעה דיסוציאטיבית.

יש שיקולים אתיים בעד זהירות במתן אבחנה פסיכיאטרית, או טיפול כאשר מתן אבחנה יגרום ליותר נזק מאשר לתועלת. בעולם אידאלי קל לנהל דיון אינטלקטואלי על אבחנות וטיפול שיעזרו לכוון את המטופל לקבל החלטות נבונות ומושכלות בנוגע לטיפול. למטופל יש כמובן אוטונומיה לקבל החלטות בנוגע לטיפול שיקבל וככל שידע יותר כך הפוטנציאל להצלחת הטיפול יעלה.

אבל לפעמים צריך לנהל את הדיון הזה בצורה הדרגתית כדי לאפשר למטופל או למשפחתו זמן לעכל את המידע שקיבל. לפעמים המידע שהרופא קיבל לא מספק ואז יש צורך בזמן עבור הרופא להעריך מחדש את המידע והוא יכול רק להציג אבחנות אפשריות. יש מטופלים עם הסטוריה של הענות לקויה לטיפול שנובעת מהמחלה (ולא מהחלטה מושכלת) שדיון לא מתוכנן היטב יכול להוביל לחילוקי דעות והמנעות מכל טיפול. בכל מקרה, יש לאפשר למטופל לדעת בכל רגע נתון את מקסימום המידע שהוא יכול לקבל, כדי שיקבל את ההחלטות שהכי טובות עבורו.

יש יותר מאבחנה אחת

לפעמים קשה להגיע לאבחנה יחידה שתיתן הגדרה מלאה לכל תסמין ותסמין שהמטופל מציג. לפעמים אנשים סובלים מכמה דברים יחד. לפעמים גם ההגדרות המדוייקות של האבחנות משתנות עם השנים ואז אנו יכולים לקבל אבחנה (או שכבר לא נעמוד בקריטריונים של האבחנה). ככל שהשנים עוברות ואנו חוקרים יותר את המוח ומבינים יותר דברים על גוף האדם אנו נסתכל על האבחנות וההגדרות בצורה שונה.

האבחנה לא שגויה

לפעמים אנחנו פשוט לא רוצים לקבל את האבחנה. בין אם כי זה נראה לנו לא נכון, בין אם זה כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד רגשית עם האבחנה או שעצם האבחנה מנוגת לסולם הערכים שלנו או האמונה שלנו. במקרים האלו אנחנו נתעלם מהאבחנה או שפשוט נמשיך לגורם מאבחן נוסף. יתכן שדעתנו תשתנה עם נקבל מאנשים שונים את אותה אבחנה אבל לפעמים פשוט לא נקבל את האבחון.

או שאין אבחנה פסיכיאטרית בכלל

לא כל מצוקה רגשית מסתכמת באבחנה פסיכיאטרית. אנחנו תמיד מחפשים משהו קליט שיעזור לנו להתארגן. אבחנה עוזרת בכך. אבל יש הרבה מקרים שבהם אנשים שמחפשים עזרה לא יפיקו כל תועלת מאבחנה פסיכיאטרית, אלא בעצם צריכים תהליך של התבוננות פנימית כדי לאפשר להם להבין דברים שקורים להם כיום או שקרו להם בעבר.  לא כל אבחנה פסיכיאטרית תעזור להם להתמודד עם שאלות קיומיות, או החלטות רגשיות שמעוררות קונפליקט. אנשים שבאים לקבל עזרה צריכים לקבל את כל המידע, ולהחליט בעצמם איך הם ממשיכים.

בסיכום, מגוון הפקטורים שמשפיעים על החיים האנושיים יכולים באופן ישיר להשפיע על האבחון והטיפול. גם הרופאים וגם המטופלים יכולים להתקשות להתמודד עם האתגרים שאבחנה רפואית מציבים בפניהם, וככל שנגיע לאבחון מדוייק יותר ונאפשר שיח פתוח יותר על האבחנה והטיפול כך גם ההתמודדות תהיה טובה יותר.