אני כותב את הדברים האלו לפני שפורסם פסק הדין של בית הדין לעבודה בעתירת המדינה נגד המתמחים. אלף מן המתמחים כאמור התפטרו לפני חודש ומחר הם אמורים לא להיות בעבודה. על הסיבות לכך נכתב רבות. בעיתונות הממוסדת בעיקר נכתבים מספרים שאין ביניהם לבין המציאות שלי שום קשר. אבל בעצם, אנחנו כבר הפסדנו.

זה כבר לא חשוב איך יגמר המאבק ומה יחליט בית המשפט. למה? כי אזרחי ישראל הפסידו. כולנו הפסדנו.

למה? כי הרופאים ובמיוחד הדור הצעיר האידיאליסטי ביותר, זה שמוכן לעבוד שעות ארוכות בגלל האמונה שככה צריך, זה שמוכן לקבל שכר נמוך כי אין ברירה אחרת, זה שכל העתיד לפניו התחל לצעוק. לא לצעוק סתם אלא לומר בקול ברור שיש גבול. שהרופאים לא יכולים יותר לסחוב על הכתפיים שלהם את צרות מערכת הבריאות וההתעלמות ארוכת השנים ממה שקורה כאן. יש מצוקה אמיתית והיא לא רק של הרופאים, אבל הרופאים היה במשך השנים רבות המגזר שרואה את צרכי המערכת וממשיך לסחוב.

הרופאים במצוקה. נוח מאד לאוצר לפרסם ממוצעים ולתת תחושה לציבור כי הרופאים כולם עובדים בקליניקה פרטית ומרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש. למעשה, רוב הרופאים שעובדים בבוקר בבית החולים עובדים אחר הצהריים בקופות החולים במשרה השניה שלהם. חוכמה גדולה להרוויח יותר מהממוצע כשאתה עובד 300 ומעלה שעות בשתי משרות. ניקח אותי לדוגמא. אני לא מסכן ולא הייתי מסכן. אבל אני עובד משרה מלאה בבית החולים, בתוכה אני רופא בכיר ביחידה שמטפלת בנפגעי פוסט-טראומה, במקביל אני מנהל שתי מרפאות ציבוריות (אחת בעיר אלעד והשניה במודיעין עילית) כחלק מהמשרה שלי. במקביל אני מקים עכשיו את המרפאה לטיפול נפשי מקוון בבית חולים תל השומר. כלומר על משרה מלאה אחת אני בעצם עובד בתפקיד של 4 אנשים שונים, שתיים מהן בתפקיד של מנהל מרפאה ציבורית.  אפשר להיות בטוחים שאי אפשר למלא את כל המשימות בשעות העבודה ולכן אני משלים כתיבת מסמכים וכו' בשעות הלילה, אחרי שהילדים הולכים לישון. אני עושה גם כוננויות פעילות ומקבל טלפונים באמצע הלילה, מגיע בשלוש בבוקר לחדר המיון ועוד. המשרה המלאה הזו (שעושה תפקיד של 4 אנשים) לא מצליחה לממן את ההוצאות של המשפחה שלי, ותאמינו לי שאני לא בזבזן, נוסע ברכב קטן בן כמה שנים ולא יוצא יותר מדי לבילויים. אז בשביל שאוכל לנסוע פעם בשנה עם המשפחה לחופשה, אני חייב לעבוד במקביל במשרה נוספת. את זו אני עושה בקליניקה הפרטית שלי (שלא מתחילה אף פעם לפני סיום שעות העבודה הרשמיות בבית החולים). בעצם הקליניקה הפרטית מאפשרת לי לעשות את ארבעת התפקידים במערכת הציבורית.

ואני רופא ממוצע. רוב הרופאים במצב שלי.

אפשר להתווכח עם הטענות של הרופאים אבל ברור שמשהו דפוק במערכת הזו. אנחנו לא מסכנים, ולא עניים ובחרנו במקצוע. אבל יש גבול כמה אפשר לסחוב על הגב. אז קמה קבוצה גדולה של אנשים שמקריבים הרבה בכדי שהם יוכלו לטפל באנשים וצועקים בקול גדול. מה עושה המדינה? מנסה לפתור את הבעיה? מנסה לדבר עם המתמחים? בודקת?

לא. המדינה עסוקה בלהשמיץ את המתמחים, טוענת שהם חצופים, משוגעים, שכל מטרתם להרוג מטופלים. במקום לעזור להם למצוא פתרון היא דואגת שהם ירגישו לכודים בפינה ומכריחה אותם להתפטר כדי שיקשיבו להם. וגם אז היא לא מקשיבה אלא משתמשת באיומים משפטיים על מנת למנוע מהם את הזכות היחידה שעוד נותרה להם. להתפטר.

התוצאה היא שהרופאים היום התפכחו. מסך הערפל של האידיאולוגיה הוסר והרופאים היום מבינים שלמערכת לא אכפת. לא אכפת לאוצר שהחולים מתים. לא אכפת לפוליטיקאים אם מערכת הבריאות קורסת. פשוט לא אכפת למדינה. שוחחתי היום עם כמה רופאים שאמרו לי אותו דבר: שמה שהיה כבר לא יחזור. אנחנו מהיום והלאה נסתכל על הדברים אחרת.

מחר בבוקר יהיו רופאים בבתי החולים כי המומחים או המתמחים יהיו שם. כי הרופאים אחראים ולא יתנו לחולים למות. על זה המדינה בונה. אבל כל הרופאים היום יודעים שהמדינה לא שמה עליהם ועל מערכת הבריאות. אי אפשר להדחיק את זה יותר. ולכן גם כשהמאבק הנוכחי יסתיים כבר לא נהיה תמימים ומה שהיה לא יהיה יותר. האוצר לקח מהרופאים את האמונה במערכת הבריאות. כי מהיום אנחנו רק סעיף הוצאה בתקציב המדינה. לא אנשים שנותנים את מיטב שנותיהם למען האידאלים.

וכשהרופאים נטולי אידאלים אין מה שיחזיק אותם במערכת הציבורית והם יחפשו אלטרנטיבה. במערכת הפרטית ובארצות אחרות. כל הרופאים הטובים, אלו שיש להם ברירה – יחפשו משהו אחר.

נטולי אידיאולוגיה ונטולי אשליות.

וכולנו הפסדנו.

הפוסט הזה נכתב בהשראת שיחה שהיתה לי בצהריים עם שני רופאים, (אחד מתמחה ואחד פרופ' בפנסיה) ובהשראת דברים שכתב דר' גידי שטיין (אין לי לינק).