בשבוע שעבר מישהו סיפר לי על שירות טכנולוגי חדש שהם פותחים במקום העבודה שלו. הם מתחילים לספק שירות רפואי חדש למטופלים בפריפריה של מדינת ישראל על ידי מפגשי וידאו בין עמדה שנמצאת בבית חולים אחד במרכז הארץ לעמדה שנמצאת בבית חולים אחר בפריפריה.

פתרון מצויין שיכול לאפשר למטופלים שאין להם יכולת להגיע למרכזי המומחים בערים הגדולות גישה לאנשי המקצוע הטובים ביותר, בעלות נמוכה יותר ובזמינות טובה יותר ממה שהם יכולים לקבל בצפון הרחוק או בדרום הרחוק של מדינת ישראל. עשו את זה כבר בין סורוקה לבין ישובי חבל קטיף לפני הפינוי בתחום של תמיכה נפשית, עשו את זה בין שיבא לבין ישובים אחרים בארץ, עשו את זה בין תל אביב לבין אילת בתחומים של יעוץ סכרת, יעוץ עור ויעוץ ראומטולוגי. הכללית מספקת כבר כמה שנים שירות רופא ילדים אונליין ורופא משפחה אונליין בשעות הלילה, כשהמרפאות סגורות.

בקיצור הטכנולוגיה מביאה את הקדמה לפריפריה הישראלית.

אם אשתמש בז'רגון של טוקבקיסטים: פחחחח…..

קחו סיטואציה מוכרת מתחום בריאות הנפש. אתם מרגישים לא טוב. אולי זה דיכאון, אולי חרדות. אתם מנסים להתמודד. עוברים ימים ואולי שבועות. אתם הולכים לרופא המשפחה. רופא המשפחה מדבר איתכם שבע דקות, אולי עשר דקות. הוא שולח אתכם לעשות בדיקות. אולי גם הדמיה כלשהי. אחרי פעם או פעמיים כאלו, במקרה הטוב הוא מפנה אתכם לפסיכיאטר או לפסיכולוג, או שנותן לכם טיפול תרופתי כמו ציפרלקס או פרוזאק. אתם ממשיכים לא להרגיש טוב. אולי אחרי כמה זמן אתם תגיעו לפגישה עם פסיכיאטר או פסיכולוג. אחרי חמישים דקות של מפגש הערכה (אינטייק) יציעו לכם שינוי בטיפול התרופתי או שיחות. כל שיחה עם פסיכולוג היא חמישים דקות. פעם בשבוע. כל שיחה עם הפסיכיאטר תהיה רבע שעה או חצי שעה. הוא ישאל אתכם שאלות כדי להבין מה המצב שלכם ואיך הרגשתם מאז הפגישה האחרונה. לצערו הוא לא יודע כלום על מה שקרה איתכם בחודש שעבר מאז הפגישה הקודמת. אם זה במסגרת מרפאה ציבורית גם לא יהיה לו הרבה זמן לשאול אתכם את כל השאלות או לענות מספיק תשובות לשאלות שלכם.ההחלטות יתקבלו על בסיס מידע חלקי, מה שאתם והוא תספיקו לומר בזמן הפגישה הקצרה.

עכשיו תגידו לי מה ההבדל בין מה שתיארתי כאן, בין מה שמתרחש מדי יום בעשרות מרפאות לבין השירות הטכנולוגי החדשני של ביקור רופא באמצעות שיחת וידאו? היתרון היחידי של מפגשים בוידאו הוא התגברות על מצוקה של זמינות ומרחק בפריפריה, אבל פרט לכך, הם לא פותרים שום בעיה שקשורה בבעיית היסוד של מערכת הרפואה המודרנית – בעיית המחסור.

מחסור הוא הבעיה של עולם הטיפול

המחסור הבסיסי של עולם הרפואה והטיפול הוא המחסור. אף פעם אין מספיק אנשי מקצוע, ולכן כדי לראות יותר מטופלים אנו דוחסים יותר ויותר מטופלים ליחידת זמן. התוצאה היא מחסור בתקשורת בין המטפלים לבין המטופלים. המטפלים לא יודעים מספיק על המטופלים שלהם ומה מצבם, אין להם זמן לשאול את כל השאלות שיתנו להם כלים כדי לקבל החלטות נבונות ויותר מכך, למטופלים יש מחסור בזמן שיוכל לאפשר להם להעביר את המידע ולשאול שאלות שיתנו להם בטחון שהם מקבלים טיפול מתאים.

הבעיה של תקשורת בין הרופא למטופליו חייבת לעבור חשיבה מחודשת. הרופא צריך לקבל את כל המידע האפשרי, מנותח ומסודר, כדי שיהיה לו זמן לקבל החלטה נכונה בנוגע למטופל שלו, לדון עם המטופל בשיקולים ולענות לכל השאלות של המטופל. אבל אין מספיק זמן.

לא נוכל להוסיף עוד ועוד מטפלים, כי פשוט אין. לדוגמא היום יש בישראל מחסור של כמה מאות פסיכיאטרים. גם אם הקופות יחליטו מחר לפתוח עוד 100 משרות לפסיכיאטרים כדי שיהיה זמן לכל רופא לשבת חצי שעה עם כל מטופל, פשוט אין מי שיאייש את המשרות. אותו דבר לגבי רופאי עור, רופאי משפחה או כל תחום שתחשבו עליו.

כשאתם חושבים על זה, פגישה של עשר דקות באחת בלילה עם רופא ילדים אונליין זה נחמד ואולי יחסוך לכם נסיעה למיון, אבל זו לא פריצת דרך. שיחות וידאו עם הרופא (ותאמינו לי שאני מטפל במטופלים מכל העולם באמצעות שיחות וידאו) הם פתרון מקומי ומאד מאד מוגבל – לאדם בודד שנמצא במקום שאין בו זמינות מטפלים. אני מטפל בישראלים שנמצאים באנגליה, בהודו ובארה"ב, והטיפולים מאד אפקטיביים ועוזרים למטופלים שלי. אבל שיחות וידאו הן לא קפיצת דרך טכנולוגית ולא התקדמות משמעותית. גם צ'אט או אפליקציות שמאפשרות להתכתב עם מטפלים אינם פריצת דרך ואינם יוצרים שינוי אמיתי של התהליכים.

בסופו של דבר, עד שלא נשנה את מודל העברת המידע בין המטופלים למטפלים ובכך נתגבר על בעיית המחסור בכח אדם, לא עשינו שום דבר. כי המודל הבסיסי כבר לא מתפקד טוב מספיק. הטכנולוגיה לא צריכה לשכפל מודל מוגבל במדיום אחד (מפגשים פנים אל פנים בזמן מוגבל) למדיום אחר (מפגשים פנים אל פנים דרך וידאו לזמן מוגבל). צריך לעשות משהו אחר.