הם זה אנחנו
אנחנו אוהבים הגדרות. הם שמאלנים ואנחנו ימנים. הם אשכנזים ואנחנו ספרדים. הם מקובלים, מגניבים ואנחנו עוד יותר. לתיוג יש תפקיד חברתי חשוב. התיוג עוזר לנו להסתדר במרחב. להרגיש שייכים למשהו, לבדל את עצמנו ממשהו אחר ולהרגיש בטוחים.
אבל תיוג אנשים והגדרתם תחת כותרות יכולה להיות גם דבר מסוכן. אם אנחנו לא נזהרים, עצם הגדרת אנשים בקבוצה אחרת מאיתנו מחזקת אצלנו את התחושה שהם שונים מאיתנו. אנחנו יכולים לאבד את האנושיות שלנו ואת היכולת לחוש אמפתיה. אנשים שמתמודדים עם מחלה נפשית מתויגים בחברה שלנו כשונים. הם לא כמונו, הם אלו שלא הצליחו להתמודד עם הדיכאון או עם החרדה. אנחנו לעומת זאת, בטוח היינו מתמודדים טוב יותר.
אנחנו מפחדים
התיוג הזה עוזר לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, כי הוא יוצר הפרדה מלאכותית. הם ואנחנו. אנחנו צריכים את ההפרדה הזאת כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו בדיוק כמוהם. שגם לנו זה יכול לקרות. גם אנחנו יכולים לסבול מדכאון או מחרדות (ובאמת, הרבה אנשים שמגדירים עצמם בריאים, יסבלו מבעיות נפשיות בעתיד, וזה רק טבעי). אנחנו רק מפחדים לגלות שזה לא רק בגלל שהם עצלנים או חלשים ולכן לא יכולים להתמודד עם המצב שלהם ונזקקים לעזרה. אנחנו מפחדים לגלות שזה לא רק עניין של להתעלם מהקושי, או להתגבר. אנחנו מפחדים שזה מדבק.
יותר מהכל אנחנו מפחדים שנאבד שליטה. אולי לא נדע איך להתמודד עם המחלה שלהם? אולי לא נדע מה לומר אם הם יבכו. אולי אם נתקרב וננסה לעזור יקרה לנו משהו רע, ובכלל למה לנו להיות קשורים איך שהוא למישהו שסובל ממחלת נפש, הרי גם אנחנו נקבל תיוג!
ברפואה, לתיוג אנשים יש תפקיד חשוב. להגדיר אדם כחולה אמפיזמה (מחלת ריאות) מועיל שהוא מוגדר אחרת מחולה אסתמה (מחלת ריאות אחרת). אדם שמוגדר כסובל מהפרעה טורדנית כפייתית יקבל טיפול שונה מזה שמוגד כסובל מדיכאון. אדם הסובל מאגורפוביה יפיק תועלת מסוגים שונים של פסיכותרפיה מאלו שיקבל אדם שסובל מסכיזופרניה.
אבל כשאנחנו מתייגים אנשים שסובלים ממחלות נפשיות כ'משוגעים', כ'אנשים דכאוניים', 'פסיכיים' או 'חלשים', ואנחנו 'כאילו' מרחיקים אותם מאיתנו, אנחנו גם שוכחים שמאחורי התיוג יש גם אדם. יש שם אנשים רק שמנסים לעשות את כל שביכולתם כדי להיות מאושרים. בדיוק כמונו. לפעמים יש אנשים שהם ממש מוצלחים בלהיות מאושרים, ואז הם מביאים אושר לעצמם ולאחרים. לפעמים אנשים לא כל כך מוצלחים בכך וכשהם מנסים הם מביאים עצבות לעצמם ולאחרים.
הגדרות הן דבר מסוכן מכיוון שהן חוסמות לנו את הראיה הרחבה. אם הוא "מדוכא", האם יכול להיות שיש לו גם תכונות חיוביות שאפשר לחיות איתן? אם הוא "חרדתי", האם יכול להיות שיש דברים שיכולים לגרום לו להרגע ואולי הוא בכלל יכול להיות מצחיק ונפלא כשהוא לא בזמן התקף חרדה? לעיתים אם אנחנו מגדירים מישהו תחת תווית מסויימת, קשה לנו לראות שמה שקורה לו קשור בדברים אחרים. אולי הוא סובל מדיכאון כי הוא פוטר מעבודה או כי היא איבדה את הבית. אולי זה רק משהו זמני וחולף.
אם נבין רק לרגע ש'הם ואנחנו' זה מושג שתלוי רק בנקודת זמן מסויימת. אם נבין לרגע שאנחנו יכולים בתוך יום אחד להיות בדיוק כמוהם, נבין שהדרך הטובה ביותר לעזור לעצמנו היא להיות בדיוק כמוהם. להבין, לקבל, ללמוד, להסיר סטיגמה ולהתמודד.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
תגובה אחת לרשימה ”הם זה אנחנו“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
שבת, 10 באוקטובר 2020 בשעה 20:08
החברה ככ רחוקה מלהבין את " מתמודדי הנפש" שאפילו בתוך המשפחה אי אפשר להיחשב ככזה, עדיין לא יודעים להבין את התופעה, או שמרחמים ומתרחקים או שסבורים שהיה ונגמר וזה גם לא נכון כי הרגישות עדיין קיימת, אבל בכל מקרה לא יודעים לסייע ולתמוך, אצלי לפחות זה ככה.
החיים הרבה יותר מאתגרים כשצריך להסתיר את הקושי הזה אם לא לומר קשים אבל אלו החיים כנראה.
כל אחד והחבילה שלו.
בכל מקרה אין הנחות.
אני מרגישה שאני צריכה לעבוד פי כמה על כל הישג כי לאף אחד לא מעניין שיש לי את הרגישות הזו.
או שמתייחסים אליי כבריאה כי אני עושה 101 אחוז מאמץ בחיים או שאם הייתי מתנהגת כחולה הייתי מתויגת והיו מתרחקים.
כך או כך אני מתמודדת לבד.