למה מחאת האוהלים גם גורמת למועקה כבדה?
השבועות האחרונים הם שבועות של פעילות ושל אנרגיה. רבים מאמינים שהנה יקרה משהו, שהאנרגיה החיובית שממלאת את האויר תוביל לשחר של עידן חדש שבו סדרי העדיפויות של המדינה ישתנו והאזרחים יחזרו להיות חשובים יותר מגופים עסקיים ואינטרסים צרים של קבוצות לחץ קטנות. המתמחים והרופאים, מחוסרי הדיור ומקופחי המיסים, אוכלי הקוטג' והאמהות העובדות, כולם מתגייסים למאבק. אבל יחד עם כל השמחה הזו מתלווה גם תחושה של מועקה גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה.
כתב לי מישהו שמעורב במאבק האוהלים שתיאר את מה שהמאבק הזה עושה לו:
זה התבטא בלחץ מאוד גדול בעבודה: הרבה משימות ועדכונים שצריך לעקוב אחריהם (בעבודה ובכלל בין מכרים בפייסבוק)
מחשבות על הנושאים של המחאה, שהם מטרידים למדי: פרנסה ודיור, והחיים בישראל, וחיסכון לפנסיה וגידול ילדים (שעוד בכלל אין לי) התחושה הדחוסה הזאת של הביחד עם הרבה אנשים בהפגנות והתכנסויות במאהל (שזה משהו שתמיד קשה לי איתו, התכנסויות של הרבה אנשים שאני לא מכיר) – ומצד שני, בדידות כשאני חוזר הביתה (אני רווק וגר לבד).
וגם ההרגשה שלא ברור לאן זה הולך, המחאה, וכמה זמן זמן יימשך "מצב החירום" הזה.
יש גם הרבה רגעים של אנרגיות טובות ואופטימיות, אבל גם הרבה אי ודאות.
השפעת הלחץ על הקיום האנושי.
יש מודלים שונים שמדברים על השפעת לחץ מתמשך על הקיום שלנו. אחד המודלים המוכרים בהתייחסות ללחץ מדבר על תגובות הסתגלות ללחץ מתמשך. התגובה ללחץ מתמשך כזה יכולה להיות פיסיולוגית כמו כאבי ראש, עייפות או עצבנות לכאורה ללא סיבה ברורה או גורמים גופניים ברורים. היא גם יכולה להיות פסיכולוגית לחלוטין כמו תגובות חרדה או דיכאון. אבל במרבית המקרים אנשים פשוט ממשיכים לסחוב: הם מעשנים יותר, אוכלים יותר, רבים יותר, כועסים יותר ומתלוננים יותר. אבל המנגנון הפסיכולוגי העיקרי שעובד אצלנו ומאפשר להתמודד עם לחץ הוא הדחקה. לפעמים זה מנגנון בריא שעוזר להתמודד ולעבור את המשבר ולרוב זה מנגנון שלא מועיל אבל מאפשר לנו להמשיך לתפקד למשך זמן מה.
כבר שנים אני טוען מדינת ישראל היא ההוכחה שאנשים מסתגלים לכמעט הכל. משתינים עלינו ואנחנו חושבים שזה גשם. סוחטים אותנו ואנחנו מקבלים שזה למען הבטחון או המשבר הכלכלי או כי אין מה לעשות מול התאגידים. לאט ובעקביות מעלים את הלחץ ואנחנו מדחיקים את האמת ומאמינים שאם רק נעבוד קשה, או שנרוויח משהו בבורסה הכל יסתדר. עוזרים לזה מנגנונים אסקפיסטים כמו האמונה שאנחנו יכולים להחליף את השלטון בבחירות (למרות שלכולם מדיניות זהה, לפחות מבחינה כלכלית) או שאנחנו טובעים במגוון תוכניות הריאליטי והמזון. אין כמו צפייה במאסטר שף כדי לשכוח שבחוץ יש אנשים שרעבים ללחם. הדחקה כאמור היא מנגנון פסיכולוגי חזק ביותר – עד הרגע שאי אפשר להדחיק יותר.
אי אפשר להדחיק לנצח
כשהמחאה פרצה ושטפה את הארץ בגל של תקווה וחדוות נעורים, היא גם קיעקעה את מנגנון ההדחקה ששמר עלינו. אנשים צעירים לא יכולים יותר לחלום שאם הם רק יעבדו קשה הכל יסתדר. הם לא יכולים יותר לסמוך על זה שלימודים יביאו אותם לרווחה כלכלית, או שמשרה טובה בהייטק תפתור להם את הבעיות ותסדר להם דירה קטנה בפרברים. אי אפשר יותר להדחיק את המציאות של מדינת ישראל.
המציאות באמת מפחידה.
בשלב הזה יכולות להיות שתי אפשרויות: הפחד ישתק אותנו ואז נגלה שאנחנו נכנעים ללחץ ו'מתמוטטים' – בין אם על ידי בעיות גופניות כמו סוכרת, יתר לחץ דם או התקפי לב ובין אם על ידי קושי נפשי בלתי נסבל. לחליפין, אנחנו יכולים לגייס את הפחד ולהשתמש בו כהנעה לפעולה. פחד יכול לשתק או להניע תהליכים חשובים. כדאי להסתייע כאן באנשים שמרגישים כמונו, בקבוצות תמיכה, בחברים ומשפחה ולפעמים גם באנשי מקצוע אם כל הדרכים לא הועילו. לחץ ופחד הם מנגנון נפלא לשינוי, אם רק ננסה ולא נכנע.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
תגובה אחת לרשימה ”למה מחאת האוהלים גם גורמת למועקה כבדה?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום ראשון, 21 באוגוסט 2011 בשעה 14:39
ירדן שלום
מזדהה עם מה שכתבת והגיע אלי דרך הבן שלי שמצוי באתרים ובלוגים. אכן כפי שנאמר על מנגנוני הגנה שאפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל לא את כולם כמו הזמן
המציאות כאן תומכת באופן יוצא מן הכלל במנגנוני ההגנה גם באמצעות חרדת השרדות וגם באמצעות מתן משמעות אישית מהכללי הטרנספרסונלי ומחאת האוהלים לזמן מה נכנסת לתפר הזה אבל כמו החיים הכל זמני ואת זה הכי קשה לקבל
ובכל זאת העשייה החיונית טובה מהקיפאון
בברכה
ד״ר דוד סנש
פסיכולוג קליני