יחסי מטפל – עוקב: הטכנולוגיה בחדר הטיפולים
לא רבים הגיבו לפוסט הקודם שלי על היחסים המורכבים בין מטפלים למיניהם כמו פסיכולוגים ופסיכיאטרים לבין אנשים שפועלים ברשתות החברתיות שבהם המטפלים נוכחים (וזו ההזדמנות שלכם). למרות זאת, אני רוצה להמשיך ולבחון את ההשפעות של הטכנולוגיה על עולם הפסיכותרפיה.
בין שאר הדברים, פסיכותרפיה קלאסית כאמצעי טיפולי מתבססת על הפגישה הטיפולית שבה השיחה בין פסיכותרפיסט לבין מטופל והקשר שנוצר ביניהם בתוך החדר מהווים שיקוף של תהליכים שמתרחשים אצל המטופל גם מחוץ לחדר ומאפשרים בהדרגה שינוי. אחד הדברים החשובים בתהליך הזה הוא שהמטופל הוא המרכז של מה שמתרחש שבחדר, ואילו הפסיכותרפיסט לא מביא מעולמו האישי לתוך הפגישה.
שיטות טיפול מאוחרות יותר הן גם גמישות בהגדרה ובגבולות שמציבים המטפלים על הכנסת עולמם לתוך הפגישה הטיפולית. מרבית המטפלים לא רוצים להיות במרכז הטיפול ולכן פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומרבית העוסקים בפסיכותרפיה יזהרו מאד משיתוף מטופל בפרטים מחייהם. בשיטות אחרות כמו אימון לדוגמא, מקובל שהמאמן מכניס יותר מנסיונו האישי ומעולמו לתוך האימון. אולם המטרות של הפגישות שונות מפסיכותרפיה ולכן אולי יש יותר מקום לכך.
אבל מה קורה כשהטכנולוגיה נכנסת לתוך העולם הזה?
איך טכנולוגיה יכולה להשפיע על הטיפול? מטופל אחד שלי סיפר לי לאחרונה שהוא פגש בחורה, ולאחר שהוא קיבל ממנה שם ומספר טלפון, הוא חזר לביתו. בבית הוא הדליק את המחשב ונכנס לעותק שיש לו של מאגר הנתונים של משרד הפנים, אותו מאגר שמופץ לקראת הבחירות ובמועדים נוספים, וניתן להשיג אותו ברשת באופן בלתי חוקי במאמץ מינימלי. 'אתה יודע שאני בודק את כל האנשים שאני מכיר' הוא אמר לי, ולי היה ברור שהוא גם התכוון אלי.
במקרה אחר, מטופל סיפר שלקראת הפגישה הראשונה שלנו הוא ביצע חיפוש בגוגל עלי, והתרשם מהאתר שלי ומהדברים שאני כותב. הוא אמר את זה כבדרך אגב, לקראת סוף הפגישה, ועולה השאלה מדוע הוא אמר את מה שאמר דווקא במועד הזה. יש לי כמובן אתר אינטרנט ונוכחות אינטרנטית העוסקים במקצוע שלי כפסיכיאטר מומחה, כך שאין פלא שהוא מצא אותי בקלות ברשת. אבל מהכרותי עם מגוון מטופלים שלי במרכז רזולוציה ובמרפאה בתל השומר – רובם גולשים וחלקם אפילו קוראים חלק מהדברים שאני כותב ברשת – אבל הם לא טורחים לדבר על מה שהם קראו איתי.
המטופלים היום יודעים על המטפלים הרבה יותר מבעבר. הם יכולים להשיג מספר טלפון חסוי, הם יכולים להגיע לכתובת פרטית, אבל יותר מהכל הם יודעים מה אמרנו, מה עשינו ואיפה היינו. הסיבה היא שבעידן של טכנולוגיה שנארגת לתוך מרקם החיים שלנו הכל נרשם ומתועד, ולכן גם נגיש לאנשים אחרים.
היתרונות של הטכנולוגיה בחדר הטיפולים
טיפול הוא מקום של יחסים לא סימטריים. המרכז של הטיפול הוא המטופל והנסיון שלו לשנות את מצבו. הרשת מאפשרת למטפל להיות נגיש יותר ובמובנים רבים גם אנושי יותר. לא מדובר רק בפסיכיאטר עם המקטרת שיושב מאחורי הכורסא ומהנהן. מדובר באדם עם מומחיות שהוא אדם כמוני, שמדבר אלי בשפה שאני מדבר בה ועושה דברים שאני עושה. מצד שני חשיפה מוגזמת של המטפל יכולה לפגום ביכולתו לשמור על עצמו כדמות מטפלת. הרי בסופו של יום, אדם לא פונה לטיפול כדי למצוא חבר.
איפה נמצאים הגבולות של החדירה הטכנולוגית לחדר הטיפולים?
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה, להרשם לטוויטר שלי, או להכנס לאתר של מרכז רזולוציה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
17 תגובות לרשימה ”יחסי מטפל – עוקב: הטכנולוגיה בחדר הטיפולים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 17:17
ירדן,
אני עוקב וקורא מדי פעם את הפוסטים שלך (תודה לרסס!). נראה לי שתוכל להעשיר אותם מאד, מדי פעם, לו היית שוזר בהם ממצאי מחקרים מרתקים בדיוק בנושאים עליהם אתה כותב – כמו, למשל, בפוסט הנוכחי. אני בטוח שזה יוסיף לך (ולקוראיך) עומק רב והבנה מקיפה יותר של הנושאים, תוך הישענות על ממצאים מעניינים.
אני מניח שיש לך גישה לספריה דיגיטלית ואפשרות חיפוש והורדה של מאמרים מכתבי-עת מקצועיים. תוכל להיעזר באתר הביבליוגרפי שלי לצורך מציאת חומר רלוונאטי.
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 17:46
@עזי תודה, רעיון טוב, אם כי בתחומים שלי ובספריה הדיגיטלית שאליה אני מחובר חלק גדול מהמקורות המצויינים אצלך לא נמצאים כלל. אשתדל להכניס יותר מראי מקום ורפרנסים.
ולעניין עצמו, מה דעתך?
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 18:31
לכבוד עזי ושאר הקוראים, מאמר עדכני על גילוי-עצמי ושקיפות בעידן האינטרנט. לצערי זה מוחבא מאחורי חסימה.
http://bit.ly/33jE2o
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 18:36
ירדן,
שירות עד הבית:
תכתוב לי איזה מאמר אתה רוצה ואשלח לך אותו בPDF. ההסתברות גבוהה שיהיה לי אותו כי בספרייתי הדיגיטלית הפרטית מאוחסנים בסביבות 5,000 כאלו הקשורים לפסיכולוגיה ואינטרנט (כולל המאמר של צור)…
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 21:55
בתור מטופלת – לא שלך
אני לא מבינה למה את מצפה שפציינט שמגיע לטיפול כדי לדבר על עצמו – ידבר איתך על מאמרים שלך שהוא קרא.
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 23:08
כרופאה בעלת בלוג, אני לא חושבת שהעובדה שהמטופלים מכירים את חיי האישיים פוגמת ביכולת הטיפולית שלי בהם . נהפוך הוא. אני נתפסת כנותנת שרות, מומחית בתחומי, שבאה מגובה העיניים. הייתי שמחה להיות מטופלת בעצמי אצל רופאים כאלה, שאני יודעת מי הם, גם בחייהם האישיים.
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 23:23
@שרון, אם לא הובנתי כהלכה אבהיר – אני ממש לא מצפה שמטופל ידבר על מאמרים שלי. להפך, אני רוצה שהוא ידבר על עצמו, זו הרי כל המטרה. הנקודה היא שהרופאים נחשפים באופן מודע יותר או פחות, ולכן אם מטופל קורא על חייו של המטפל כי זה מופיע ברשת – זה גם יחדור לחדר הטיפולים אפילו אם המטפל מנסה להמנע מכך. מעצם העובדה שהמטופל קורא.
@אילנה לאוף – מסכים, והעובדה היא שגם אני נחשף באופן כלשהו ברשת. בעיני יש בזה יותר יתרונות מחסרונות. אולם אני ממש לא רוצה להחשף לכל חייו האישיים של הרופא/מטפל/פסיכולוג/פסיכיאטר שלי. אני חושב שהיחסים לא צריכים להיות סימטריים לחלוטין כי זה יפגום באפשרות הטיפול.
האם לדעתך אם תדעי על התחביבים/עיסוקים/מקומות גלישה של הרופא שלך זה יתרום לאמון שלך בו? שאלה מצויינת שאני לא בטוח בתשובה אליה. מה דעתך?
יום שישי, 28 באוגוסט 2009 בשעה 9:01
שלום ירדן ועזי,
מזה זמן רב אני עוקב אחרי עבודתכם וההשפעות השונות של טכנולוגיה על טיפול קלאסי ועל התפתחות של אמצעים טיפוליים חדשים. תודה על תרומתכם הרבה.
לגבי הפוסט עצמו, אין לי ספק שפריצות המידע עשויה להשפיע על הטיפול מחד, אך יחד עם זאת היא לא כל כך שונה מההתעניינות של מטופל בחייו של המטפל. כשמטופל שאול אותי אם אני נשוי, אם יש לי כלב או אם עישנתי גראס בחיי אנו מתייחסים לשאלות אלו איש איש בהתאם לסגנונו ותפישתו המקצועית. ההבדל היחיד הוא שהאינטנט מוציא את הטיפול מחוץ לחדר ולסטינג. לכן, תחת ההנחה שמטופלים רבים (והאחוז רק יגדל) מתחקים אחר הייצוג האינטרנטי שלנו, התפקיד המרכזי שלנו הוא להחזיר או לאסוף את הפעולה הזו חזרה לסטינג הטיפולי. כפי שציינת, במקרים רבים אנו לא יודעים על כך ולכן אין לנו דרך להתייחס לכך אבל האם הדבר אינו דומה לכל פרט בחייו של המטופל שהוא בוחר לא לספר לנו עליו? למי שייך המפגש בין הייצוג האינטרנטי שלנו למטופל?
חסוס, תגובה כה ארוכה זכאית לסיכום…..
1. בתור מטפלים אנו חייבים להניח שהייצוג האינטרנטי שלנו חשוף ולכן לשקול היטב מה ברצוננו לחשוף ומה לא.
2. הנחת עבודה שמטופלים רבים יחקרו אודות המידע עלינו ויש להיות ערנים לכך ולבדוק אם ניתן להחזיר נושאים אלו לתוך הסטינג.
שבת שלום,
אמיר
יום חמישי, 03 בספטמבר 2009 בשעה 11:57
אני לא פעם עשיתי חיפוש על הפסיכולוגית שלי בגוגל וגם רמזתי לה על זה (I know what u did last summer 😉 )
לא נכנסתי לפרטים אבל…
מה גם אני חברה סמוייה באיזה קבוצת אי מייל (yahoo groups ) שגם היא חברה בה {ללא ידיעתה}.
אני יודעת מה דעות הפוליטיות שלה ולאן היא טסה לחופש וכו
זה די משעשע אותי.
;-P
ג'
יום ראשון, 25 באפריל 2010 בשעה 12:33
[…] חודרת ליחסי המטפל – מטופל, כפי שכתבתי כבר בעבר, יש לכך השלכות על הטיפול עצמו. על פי הגישה […]
יום שני, 20 באוגוסט 2012 בשעה 15:46
הגיע הזמן לקרוא תגר על ההנחה (העבשה בעיני). שלא טוב/נכון שהפציינט/ית תדע על הרופא. הפציינט/ית במרכז – בהחלט כן. מדובר ביחסים לא סימטריים מטבעם, כי הם נועדו להיטיב עם צד אחד וגם רק צד אחד (מה לעשות) משלם תמורתם. אבל בגישה המוצגת כאן יש בעיני, סליחה, התנשאות. מתכון מאוד לא טוב להצלחה של טיפול.
אדם לא פונה לטיפול כדי למצוא חבר. אבל חברות אנושית בטיפול, יחסי אדם-אדם במלוא מובן המלה – רק תעשה לו טוב. שמחתי לקרוא כאן שיש רופאה אחת שלא מפחדת מזה. ומבינה שהיא עצמה היתה רוצה יחסים בגובה העיניים. מציעה לרופאים להתחיל לבחון שאלות כגון אלה בדיוק במשקפיים האלה: איך הם היו רוצים שיתייחסו אליהם בטיפול. (גופני או נפשי).
יום שני, 20 באוגוסט 2012 בשעה 16:19
@נעמה, זו ממש לא ההנחה שלי, ולא של רבים מהרופאים. אני מנהל נוכחות דיגיטלית עניפה ואין לי בעיה עם זה, וכל הגישה הטפולית שלי היא בגובה העיניים. אבל מכיוון שבמדיה הדיגיטלית יש קושי מובנה (מסיבות רבות שאת מכירה) להפריד בין חיים מקצועיים לחיים פרטיים, הדיון העיקרי בעיני הוא הדיון על הגבולות.
ברור שגם חשיפה של החיים הפרטיים מעידה על אופיו של הרופא ועל האנושיות שבו. אבל האם זה משהו שזכותו של מטופל לדעת? היום כמעט ואין לו בעיה לדעת דברים כאלו, אך מה על פרטיותו של הרופא? המטוטלת עוברת לשליטה של המטופל על הטיפל וזה חיובי, אך מה על חדירה לחייו של המטפל?
יום שני, 20 באוגוסט 2012 בשעה 16:26
ירדן אני לא מנהלת את הדיון הזה במונחים של הזכות לפרטיות (בזה אני דווקא מומחית) ולא במונחים של "זכות המטופל/ת לדעת".
כמו כל אינטראקציה, גם זאת צריכה להתאים לשני הצדדים. אבל זאת אינטראקציה. וצריכים להיות בה שני צדדים שווים במובן העמוק של המלה, גם אם היחסים אינם סימטריים. אני רק הארתי את הצד של הפציינט/ית. יש פציינטים שזה מפריע להם יותר, והם יחפשו מטפל/ת פתוח/ה יותר. זה אגב ממש לא אומר שצריך להיכנס לתוך החיים האישיים של המטפל/ת. אבל כשצד אחד פותח את הקישקעס והצד השני נשאר עלום ואטום – בעיני זאת לא מערכת יחסים אנושית במובן העמוק של המלה. ומותר לפציינט/ית (לדעתי חובה) לדעת בפני מי הוא פותח את הקישקעס שלו.
קצת מזכיר לי את "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי" של דוד אבידן. ששם המחשב מתוכנת לענות, כל פעם שעולה שאלה מצד המטופל/ת: "אנחנו מדברים עליך, לא עלי!"
יום שני, 20 באוגוסט 2012 בשעה 16:29
@נעמה, אני מסכים בהחלט. אני חושב שזו זכותו ואף חובתו של אדם לבדוק מי מטפל בו. אני חושב שרבים היום מבינים זאת
יום שני, 20 באוגוסט 2012 בשעה 22:03
עכשיו, אחרי שהגענו להבנה לגבי הרצוי – בוא נבדוק את המצוי.
כמה מקרים אתה מכיר של intake הדדי, אבל באמת? מטופלים ששואלים מעבר למחיר או לצפי של משך הטיפול, ואולי – אם הם קצת יותר מנוסים – השיטה? כמה בודקים את הכשירות שלך, את הניסיון שלך, עד כמה תהיה זמין להם בין פגישה לפגישה לתמיכה? אבל עוד הרבה יותר חשוב: את תפיסת העולם שלך? לא רק הטיפולית, זאת שמחלחלת לתוך הטיפול, תרצה או לא? כמה מעיזים לשאול אותך אם אתה נשוי, אם אתה הורה? או למה לא? אותן שאלות שהמטפל יורה לעברם במהלך ה-intake שהוא עושה להם? שלא לדבר על השאלה האם אתה עצמך עברת חוויות קשות וקשיים נפשיים שאולי גורמים לך להבין יותר את המטופלים שלך?
נדמה לי שאני יודעת את התשובה. יש ודאי חריגים. אבל גם מטופלים מנוסים מאוד, ואסרטיביים, נכנסים ל-mode מאוד מסוים במפגש עם מטפל/ת. מעצם הפוזיציה. הם מגיעים מעמדת חולשה. במקרה הטוב יש להם בעיה שהם רוצים לפתור, במקרה הפחות טוב – הם במצוקה קשה מאוד. אולי סובלים עד בלי די. הם תלויים באדם שהם מגיעים אליו לבקש ממנו עזרה. ה"חוזה הטיפולי" שמטפלים אוהבים לדבר אודותיו אף פעם לא גלוי ובטח לא מראש. הוא תמיד נחשף לאיטו לאורך הטיפול ובעיקר משתנה על-פי נוחיותו של המטפל.
עמדת חולשה תוך תלות במטפל שלך – הנה מה שעומד מאחורי היופומיזם של "יחסים לא סימטריים". קוראים לזה יחסי כוח. והכוח הזה מופעל, ועוד איך. תמיד "לטובת המטופל", אלא מה. כמובן שמטופלים יכולים לעמוד אחרי זמן מה שמשהו לא מוצא חן בעיניהם או שאין כימיה. אבל גם אז זה לא כ"כ פשוט ולא כולם כ"כ אסרטיביים וגם כלפי אלה שכן מופעלות המניפולציות שחוסר שביעות הרצון שלהם/הכעס שלהם/רצונם לעזוב הוא חלק מהבעיה שהם באו לפתור ("הקשר שנוצר ביניהם בתוך החדר מהווים שיקוף של תהליכים שמתרחשים אצל המטופל גם מחוץ לחדר").
אז מה שנשאר למטופלים, לפעמים, הוא לגגל. וטוב שכך. הטכנולוגיה, לפחות זאת של האינטרנט, היא כאן מכשיר של דמוקרטיזציה כמו במקרים אחרים. הנה משהו שהמטפלים פחות שולטים בו (הם יכולים לסגור את הטלפון הנייד שלהם או לא לענות לו, הם שולטים פחות בתוצאות עליהם בגוגל) – ואיזה לחץ!
החולים יכולים היום לא רק לגגל – הם יכולים גם לדרג את הרופאים! אסון! סוף סוף יש להם מכשיר אחרי שכשהם מתלוננים מורחים אותם ומטייחים מכאן עד לקהיר. אז הרופאים בלחץ? אני לא מתרגשת.
וגבולות – נו טוב, אם הם יודעים כל כך טוב ללמד אחרים איך לשים אותם בטח לא תהיה להם בעיה לשים אותם בעצמם.
יום שלישי, 21 באוגוסט 2012 בשעה 21:24
אני מסכים שמעטים המטופלים שעושים תחקיר מלא בזמן הפגישה. מנסיוני, מרביתם עושים זאת בחיפוש בגוגל (שבו עדיין למרבית הרופאים אין בכלל נוכחות), או בשיחת טלפון (שואלים לא רק על תשלום) או בתחקיר אצל חברים.
אני גם מסכים שמדובר ביחסים לא סימטריים והם תמיד יהיו כאלו. אז נפלא שיש דברים שמשפרים את השיוויון במערכת היחסים אך היא תמיד לא תהיה שווה.
אבל מתוך דברייך משתמע שהרופאים באופן מכוון מנצלים לרעה את עמדת הכח הזו כדי לפגוע במטופל. על כך אני חולק (למרות שבזאת אני חושש שלא נסכים).
יום שלישי, 21 באוגוסט 2012 בשעה 21:49
לא מנצלים לרעה באופן מכוון. אלא, זה built-in בתוך הדיסציפלינה (של ידע-כוח). רובם באמת מאמינים שהם עושים זאת "לטובת המטופל"; בלי לשים לב בכלל לפטרנליזם המשוקע בעמדה הזאת. עמדת הכוח. עד כדי כך היא built-in.
צריך להיות מטפל/ת מאוד מיוחד/ת כדי לנקוט גישה ביקורתית עד הסוף, להתגבר (לנסות עד כמה שאפשר, לפחות) על המבנה הזה ולהתעלות מעליו כדי ליצור יחסי אדם-אדם מתוך שוויון. זה דורש גם ויתור. על עמדת כוח ועל פריווילגיות נוספות. (לענייננו הפריווילגיה לדעת על בן-השיח בלי שהוא יודע עליך, אבל כמובן שיש נוספות וחשובות). אז הם מספרים לעצמם ("תיאוריה") – ובאמת מאמינים בכך! – שזה פוגע בטיפול אם יש שוויון.
מה שמעניין זה שרבים מהמטפלים נשבעים ב"מקצועיות" שדורשת את האי-סימטריה מבחינה זאת, אבל אין להם שום בעיה להתנהג באופן מאוד לא מקצועי (ואף פוגעני כלפי מטופלים) כשזה מתאים להם. אבל גם זאת פריווילגיה של מי שיש לו כוח, בכל מקום. (רק נסה להיות מטופל שאומר זאת בתוך הטיפול – זה מצטרף ל"בעיה" שלך. התיאוריה הסגורה הידועה).
הבעיה שלי היא פחות אם זה מכוון או לא, למרות שזה לגמרי לא בלתי-חשוב. הבעיה שלי היא אם המטפלים מודעים לכך שזה מתקיים (באופן לא מכוון) או לא; האם הם מוכנים להכיר בכך כשמעלים את זה; האם הם רוצים לשנות את זה; ומה הם עושים לשם כך.
ההתגברות המדוברת ויצירה של מבנה יחסים חדש מתקיימות רק בשוליים, בגישות המאוד רדיקליות.