אחד הדברים שבולטים בתוך הרעש שמתקיים בהמולת הקורונה היא שכולם כל כך עסוקים כל הזמן. אנשים עסוקים בלשמור על סוג של נורמליות. גם אם אתם לא עובדים כי סגרו לכם את העסק או שאתם בחל"ת, כולם מצפים שתנצלו את הזמן של הסגר. תנקו, תסדרו, תעסקו בלמידה, בפיתוח ערוצים חדשים להכנסה אלטרנטיבית, תתנדבו. עצרו לרגע, זה לא נורמלי.
התמונות שהכי אוהבים להציג בטלויזיה הן תמונות של מדפים ריקים. מדפים ריקים הם מסר של מחסור. של דחיפות. אם אתה לא תמהר לקנות, לא יהיה בשבילך. בוקינג מספרים לכם שנותר רק עוד חדר אחד. ואנחנו? אנחנו רק רצינו לקנות נייר טואלט.
רבים עסוקים בשחיקה של הצוותים הרפואיים, בעומס הרב ובמחסור המתמשך במערכת הבריאות. כותרות העיתונות מייחסות לכך לפחות חלק משמעותי מהגורמים שהביאו לאחרונה לגל של התאבדויות של אנשי צוות רפואי. הפתרון האוטומטי הוא להציע לצוותים מערכות תמיכה טובות יותר. נשלח אותם לפסיכולוג. ואני אומר – אתם בכלל לא בכיוון.
השאלה הזו נשמעת קצת מוזר, הרי איזה אדם יכול להיות מבואס כשהוא מצליח? מי לא אוהב לקבל מחמחאות על פרוייקט מוצלח בעבודה או פרסום של מאמר שהוא כתב ביזע בדמעות, או אפילו לקבל הרבה לייקים בפייסבוק על סטטוס כשהיא מספרת שהיא קיבלה קידום?
אחד הקשיים שלנו כשאנחנו מתמודדים עם דאגה, הוא לדעת להבחין בין דאגה שעוזרת לנו לבין חרדה מיותרת. המוח שלנו תמיד גורם לנו לחשוב שמה שאנחנו עושים עוזר לנו, אבל לפעמים הדאגה וההתעסקות רק מחמירים את המצב שלנו.