שלפוחית ביישנית היא סוג של חרדה חברתית בה מעורבת מערכת השתן, ומתאפיינת בקושי עד חוסר יכולת להשתין במקומות ציבוריים. הגורם העיקרי להפרעה הוא פסיכולוגי לחלוטין אולם במצבים מסויימים יכולה לגם להתפתח בעיה פיסיולוגית עקב כך שאדם לא יצליח לעשות את צרכיו במקום ציבורי.

מהי בעצם שלפוחית ביישנית?

תופעת השלפוחית הביישנית משתנה מאדם לאדם ומתרחשת בדרך כלל בשירותים ציבוריים אבל היא יכולה להופע באותה מידה כשאדם שסובל משלפוחית ביישנית הולך לשירותים כשהוא מתארח אצל בן משפחה או חבר. ברוב המקרים המקום היחידי בו האדם שסובל משלפוחית ביישנית ירגיש בנוח לעשות את צרכיו הוא הבית שלו, למרות שגם שם הוא יכול להרגיש קושי אם יהיו אנשים נוספים בביתו. רוב הסובלים משלפוחית ביישנית הם גברים וההפרעה יכולה להופיע אצלהם בגיל צעיר אך יחלפו שנים רבות עד שיפנו לטיפול.

עוצמת הקושי משתנה מאדם לאדם. יש כאלו שירגישו את בעיית השלפוחית הביישנית רק כאשר יהיו בשירות מילואים ויצטרכו להשתין בתנאי שטח, ויש כאלו שפשוט לא יהיו מסוגלים להשתין גם כאשר הם בתא נפרד בשירותים ציבוריים כאשר הוא נעול. למרות שחלק משמעותי מהאנשים מרגישים פחות נוח להשתין כאשר הם בשירותים ציבוריים (בגלל מגוון סיבות), אין זה אומר שהם סובלים משלפוחית ביישנית.  במרבית המקרים גם אנשים שסובלים משלפוחית ביישנית בעצמה קלה לא מודעים כלל לבעיה שלהם והם מתגברים עליה. במקרים מסויימים הבעיה הופכת למשמעותית, לדוגמא כאשר אדם לא מסוגל ללכת לשירתים בעבודה והוא נאלץ להתאפק כל היום או שהוא נמנע מלשתות ולאכול באירוע חברתי כדי שלא יאלץ ללכת לשירותים. לרוב ההמנעויות גורמות לפגיעה משמעותית באיכות החיים של אותו אדם שסובל משלפוחית ביישנית.

אנשים שסובלים משלפוחית ביישנית ימנעו להכנס לתא שירותים אם הם שומעים מישהו בתא ליד, אם יש ריחות מסויימים ואפילו אם הרצפה מבריקה מדי. במקרים רבים הם יתקשו להטיל את מימיהם גם אם הם לבד אבל הם חוששים שמישהו אולי יראה אותם. הפחד מכך משתק את האדם ומונע ממנו פיסית להשתין.

דפוסי התנהגות אצל הסובלים שלפוחית ביישנית

שלפוחית ביישנית היא סוג של חרדה חברתית. המשמעות היא שהאדם עסוק מאד בשאלה איך אחרים רואים אותו או את התנהגותו. בדרך כלל קיימת איזו חוויה קודמת שעוררה את החרדה סביב הטלת שתן והביא להתפתחות השלפוחית הביישנית. לדוגמא נער שהיה בטיול לחוץ לארץ עם המשפחה ועקב מחלה או חרדה התקשה להטיל את ממימיו, יכול לפתח שלפוחית ביישנית עם השנים ואפילו מספר שנים לאחר האירוע הראשוני. אנשים עם שלוחית ביישנית שמים לב לפרטים הקטנים של הסביבה בה הם אמורים להשתין: מה גובה הרווח שבין הרצפה לקיר שמפריד בין תאי שירותים, האם הרצפה מבריקה או לא, כמה רעש שומעים בחדר. הדברים הללו יכולים להשפיע על תחושת הנוחות של הסובלים משלפוחית ביישנית ולהפוך לשיקולים אם להשתין או לא.

ככל שמתקשים להשתין כך החרדה מהפעם הבאה שצריך להשתין גוברת, והרצון להמנע מסיטואציות דומות מתגבר. קיימת גם תחושת חוסר הנעימות והחרדה שמישהו יגלה את הקושי שלך. בצורה זו מתחילה תופעת המנעות מסיטואציות שיכולות להביא לביטוי השלפוחית הביישנית. זה מתחיל בטריקים ושיטות להמנע מלהיות עם אנשים בחדר שירותים ציבורי, בהקפדה על הליכה לשירותים בבית, הגבלת שתיה ואפילו המנעות מסיטואציות חברתיות ממושכות. כל מקרה יהיה נסיון להמנע מלהגיע לשירותים צבוריים.

טיפול בשלפוחית ביישנית

ראשית, יש לבצע בדיקה אצל אורולוג או גניקואורולוג על מנת לוודא שאין באמת בעיה פיסיולוגית. בדרך כלל אם אין כל בעיה בהטלת שתן בבית ורק בחוץ המשמעות היא שיש לך שלפוחית ביישנית. הטיפול הנפוץ ביותר בשלפוחית ביישנית הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי הכולל חשיפות הדרגתיות וארגון מחדש של דפוסי החשיבה. טיפול זה יכול להיות מאד יעיל. עוד שיטות טיפול שרלוונטיות לשלפוחית ביישנית הן היפנוזה וגם ביופידבק, שיכולות לסייע מאד בהליך הטיפולי ובהבנת הגורמים לבעיה.

דרך נוספת שיכולה לסייע קשורה בטיפול תרופתי, לרוב בתרופות הנוגדות חרדה שהם הבעיה המקורית. במקרה זה ניתנות תרופות מסוג SSRI בעיקר, כמו ציפרלקס, לוסטרל או פרוזק. בדרך כלל יארכו מספר שבועות עד שהאדם הסובל יחוש הקלה.

בכל מקרה, אם זה נשמע מוכר, כדאי לפנות לקבל עזרה. חבל להתאפק.