שבעה מיליון נפגעי חרדה
אחד המונחים הכי נפוצים בחדשות בימים אלו הוא המונח נפגעי חרדה. כמעט כל דיווח על נפילת קסאם או גראד ברחבי הדרום כולל את המשפט "XX נפגעי חרדה טופלו במקום" או "YY נפגעי חרדה פונו לבתי-החולים". מספר נפגעי החרדה תמיד גבוה ונוצר רושם מוזר שעם ישראל מורכב רובו ככולו מפחדנים אשר מפחדים מהצל של עצמם. חלק מהאנשים אף יטענו שאנו מחזקים את הצד שכנגד בדיווחים האלו.
אבל מי הם בעצם כל אותם נפגעי חרדה?
"נפגע חרדה" הוא בעצם שם לא מדויק לתופעה. חרדה היא מושג בפסיכיאטריה, אבל עדיף לדבר על תגובת חרדה, כשעוצמת החרדה משתנה בין פחד טבעי של אדם מול פצצה, ועד פגיעה בתפקוד.
נניח שאתם נוהגים במכונית ופתאום קופץ לכביש חתול ואתם מנסים להתחמק ממנו ובקושי מצליחים לייצב את המכונית שלכם בלי להתנגש בתנועה שבאה ממול. מה קורה לרוב האנשים במצבים האלו? הם יבהלו, וכשאנשים נבהלים מערכות שונות בגוף מתחילות לפעול בצורה חריגה: הדופק מואץ, הנשימה נעצרת, תחושת הזמן משתבשת והכל נראה כאילו התרחש בשידור איטי ולפעמים אנשים מצליחים בשניות הבודדות של האירוע להספיק לחשוב על כל החיים שלהם ועל כל הדברים שהם תיכננו לעתיד.
ככל שהאירוע פחות צפוי, וככל שהשליטה שלנו בנסיבות האירוע קטנה יותר (כלומר אם אין לנו שליטה) אזי הסיכוי להופעת תגובת חרדה עולה. לא במקרה, דווקא סוג המלחמות של ימינו יוצר חרדה הרבה יותר גדולה. למרות שהתופעה קיימת מאז שקיימים בני אדם, תגובות החרדה הראשונות תוארו במלחמת העולם הראשונה, כשחיילים שכבו בשוחות וספגו הפצצות מאוד כבדות, מבלי שיכלו לעשות משהו נגדן. במצב שבו אתה יושב ומחכה שיתקפו אותך יש סיכוי גבוה הרבה יותר ללקות בתגובות חרדה, משום שאנשים יושבים חסרי אונים ומחכים שהטיל ייפול עליהם. הסיטואציה לא בשליטתם והם מרגישים חסרי אונים ולכן חשופים יותר לחרדה.
תגובת החרדה מופיעה לאחר חשיפה לאירוע מפחיד במיוחד. במקרה הנוכחי מדובר בנפילת טיל. יושב אזרח תמים שאומרים לו שעליו לפחד כי הוא בסכנה ולכן צריך להזהר, ופתאום הגרוע מכל מתרחש ונופל אותו טיל לא רחוק ממקום המצאו. אחרי שהאירוע עצמו נגמר, מתחילה "תגובת החרדה החריפה" ( Acute Stress Reaction).
בדקות ובשעות לאחר אירוע כזה מופיעים מראות ומחשבות חוזרים ונשנים של האירוע הטראומטי, הימנעות מאירועים ודיבורים על האירוע, דריכות גופנית ונפשית גבוהה המלווה בעצבנות ובחוסר שקט ופגיעה בתפקוד היומיומי. ברוב הגדול של המקרים, יותר מ 90%, התגובה הזאת דועכת מעצמה בתוך מספר ימים מסיום האירוע. באופן כללי, לא מוכרת התערבות טיפולית מיוחדת שמשנה את התגובה. למרות זאת, אדם הסובל מתגובת חרדה יכול להעזר במשפחה וחברים לקבלת תמיכה, ולעיתים גם באנשי מקצוע כמו פסיכיאטרים ופסיכולוגים כדי להקל במעט על מצבו. אם הסימנים של התגובה החריפה נמשכים יותר מארבעה שבועות, עלולה להתפתח תגובה כרונית.
אצל אחוזים בודדים, עד 10 אחוז מאלה שסובלים מתגובת חרדה, עלולה להתפתח תגובה ממושכת יותר, המכונה "תגובת דחק פוסט טראומטית". הסימנים של התגובה החריפה מתמידים מבלי שהאדם יכול לשלוט בהם בכוחות עצמו. אנשים שפיתחו תגובת חרדה פוסט טראומטית זקוקים לסיוע מקצועי של פסיכיאטר או פסיכולוג, על מנת להתמודד עם השיבושים שנגרמים על-ידי ההפרעה.
אז מה עושים עם האנשים שסובלים מתגובת חרדה? לרוב, לוקחים אותם לבית חולים או למרכז טיפולי כלשהו, ושם מדברים איתם, מרגיעים אותם – ושולחים אותם הביתה (כבר אמרתי שאין טיפול מיוחד בשלב הראשון). למה? אני באמת לא יודע. אפשר לחשוב על תיאוריות קונספירציה שהסיבה היא שצריך לעשות משהו עם כל האמבולנסים שהגיעו, אולי כי צריך להראות שהמצב נורא גם בצד שלנו (והוא באמת נורא), אבל הסיבה העיקרית היא שכל האנשים מסביב פשוט רוצים להרגיש שהם עושים משהו. ובאמת, עצם התמיכה והעידוד שלהם הם החשובים, ולא הפינוי לבית-החולים.
אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם החרדה שכולם סובלים ממנה? מה ניתן לעשות כדי לצמצם את תגובות החרדה? בגלל שהחרדה נובעת ממקור חיצוני שמהווה איום אמיתי, לא ניתן לחסל אותה אבל ניתן לנסות להחזיר חלק מתחושת השליטה ובכך לצמצם את החרדה.
שתפו אחרים בתחושות ובמחשבות. דברו עם אנשים אחרים, שתפו אותם במה שאתם מרגישים ובמה שאתם חושבים, והקשיבו להם. אם אדם שומר את החרדה בבטן היא מועצמת והופכת למשהו גדול וחסר גבולות. אם מדברים עליה, היא הופכת למשהו שיש לכולם. אתם לא לבד.
השתדלו להיות עסוקים, בעיקר בדברים שחשובים לכם או שיכולים להסיח את דעתכם. ולא, לא מומלץ להשאיר את הפטפטת של הרדיו והטלויזיה ברקע כל הזמן.
השתדלו להימצא עם אנשים אחרים, גם פיסית וגם דרך אמצעים אחרים כמו האינטרנט. כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד בתחושות הלא קלות שלנו, אנו מצליחים להתמודד טוב יותר.
ובעיקר: נסו להזכר בזמנים טובים יותר. אלו שהיו ואלו שיהיו.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
6 תגובות לרשימה ”שבעה מיליון נפגעי חרדה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום ראשון, 17 במאי 2009 בשעה 18:29
אני סובל מזה כבר כ-3 שנים מטופל "במירו ובקסנאגיס"
עדיין פוחד מאד מגיב מייד לגירויים ועוד… שאלתי.
הסתקלתי בכמה אתרים ולא מוזכרים או מומלצים כלל התרופות הנ"ל שאני לוקח מה טיבם
מבקש תשובה בהקדם תודה!
יום ראשון, 24 במאי 2009 בשעה 12:00
מיקי, זה דיון שאתה צריך לערוך עם פסיכיאטר שמוצגים לפניו כל הפרטים עליך
יום חמישי, 15 בנובמבר 2012 בשעה 3:44
נפגעי חרדה נלקחים לביה"ח משום שהם מפגינים תסמינים גופניים קשים, העשויים לכלול דופק גבוה, קוצר נשימה ואף לעיתים אבדן הכרה. הטענה כאילו אנשים אשר לקו בחרדה נלקחים לביה"ח ללא סיבה ואינם מקבלים טיפול' , תמוהה בלשון המעטה כאשר היא מגיעה מרופא.
יום חמישי, 15 בנובמבר 2012 בשעה 10:02
אם תקראי שוב את מה שכתבתי, תראי שעיקר הטיפול גם במסגרת בית החולים הוא שיחה והכלה (על ידי דיבור). רוב האנשים לא מאבדים הכרה, קוצר הנשימה אינו כתוצאה מבעיה ריאתית או נשימתית ולכן לא זקוקים לטיפול תומך וכו'. מרבית נפגעי החרדה לא מפיקים הרבה מזה שלוקחים אותם באמבולנס והם יושבים עוד כמה שעות בחדר מיון.
הפתרון הנכון ביותר הוא מרכזי תמיכה בקהילה, שיאפשרו לתמוך באנשים במסגרת המשפחה והקהילה איתם הם חיים. הערך המוסף במקרה זה יהיה גבוה הרבה יותר מפינוי לבית חולים
יום חמישי, 19 ביוני 2014 בשעה 21:46
שתי הערות שאני מוצא חובה מוסרית חזקה להעיר נוכח שחוויתי בחיי 2 תקופות חרדתיות.
1. בכוחו של האדם שחווה התקף חרדה – לרבות התקפי חרדה קשים – להתמודד ולנטרל את החרדות גם ללא טיפול רפואי-פסיכיאטרי כל שכן תרופתי. לעיתים עצם המחשבה על מפגש עם פסיכיאטר מכניסה לחרדה וזו הסיבה שאני לעצמי קיבלתי בכל פעם החלטה לא פשוטה אבל שאני שלם עם עצמה – להתמודד עם החרדות בעצמי.
לא הסכמתי בכלל עם הרופא שכתב את המאמר בכלל ששלל לחלוטין את האפשרות בקרב אנשים שפיתחו תגובת חרדה פוסט טראומטית להתמודד בסופו של דבר לבד עם התגובה – עד כדי מיגורה לחלוטין.
2. חרדות קשות גם בקרב אנשים נורמטיביים ומועצמים לחלוטין, יכולות לנבוע כטריגר ממשבר רומנטי, תאונה, תקיפה פיזית, רקע תעסוקתי וכו' ולהתגלגל מהר מאוד משם למדרון של פחדים קיומיים שלולא הטריגר כלל לא היו נחווים.
אני היום בן 35. אני זוכר 3 תקופות חרדתיות בחיי שנמשכו בין חודש ל-5 חודשים. שכללו רצף של התקפי חרדה קשים.
בגיל 16 – חשתי שאני בעצם מגלה שהעולם מורכב יותר, מוגן ומוסרי פחות – טריגר שהוביל אותי לתקופה חרדתית שנמשכה 5 חודשים. ודעכה לאיטה ככל שהרביתי לכתוב לעצמי, לדבר עם עצמי, ולהעסיק עצמי בנושאים שהסבו לי עניין. על פי ההגדרות הרפואיות בקלות יכלו לתייג אותי במקום הכרוני. נשבעתי לעצמי גם בימים שלא האמנתי לעצמי שאני פסיכיאטר לא אראה ולו מהטעם שאין לי כוונה להכניס עצמי למסלול או מעגל פעולה שגם אם יצליח, ייצרב אצלי בתודעה כך שיצדיק את הטיפול הפסיכיאטרי-פסיכולוגי במשברים עתידיים שעשויים לבוא לי בחיי. אני זוכר שאחד הסיוטים הכי גדולים שלי בגיל 16 היה בשאלה כיצד הצבא יתייחס לכך שאפנה לעזרה פסיכולוגית. ובכלל, כיצד אתמודד עם חרדות בצבא. לימים שימשתי כלוחם, נקלעתי לסיטואציות לא פשוטות אבל מעולם המתחים לא הגיעו לדרגה של חרדה כפי שחשתי כתוצאה מטריגרים די מופשטים ואבסטרקטיים כפי שחוויתי בגיל 16.
הפעם הבאה שנקלעתי לתקופה חרדתית הייתה בגיל 28. גם היא נמשכה כ-4 חודשים. הטריגר היה רומנטי. ושאלתי עצמי ביחס למיקומי בעולם וביחס ליעדים שהצבתי לעצמי ולא מימשתי אותם ובראשם להתחתן.. החרדה הגיע בבום ומייד ידעתי שאני חווה שידור חוזר של גיל 16. זו הייתה רכבת הרים של ממש. החרדות היו קשות ולוו בקוצר נשימה, תחושה שאתה משתגע ושמא אולי "הפעם" אני לא אשרוד את זה. אחד הדברים שנתנו לי זיק קלוש של תקווה היה הידיעה שבגיל 16 הצלחתי להתמודד עם החרדות ועל אף שהן נמשכו על פני תקופה די ארוכה (מספר חודשים) היא יכול לכבוש אותן אט אט ולאורך זמן.
היום – בגיל 35 אחרי שאני כבר נשוי עם שני ילדים 🙂 נקלעתי שוב לתקופה חרדתית על רקע של משולב של תקיפה פיזית על רקע לאומני לצד ערעור מעמדי במקום העבודה שלי. סיוט של ממש. אני איש של כבוד, שרואה כחובה להקרין למשפחתי יציבות ועוצמה. אבל כבר למן השלב התחילי של התקופה החרדתית החלטתי שאני משתף את אישתי, מדבר לעצמי, כותב ופורק את המתחים ככל שאני יכול. ידעתי שזו הדרך היחידה לתקשר עם התת מודע שלי. לפרק את כל הדברים שביום יום אני זונח עד כדי כך שלעיתים אתה לא מרגיש את הקשר הישיר בינם לבין החרדה ונדרשת כאן עבודה רציונאלית בהפוגות שבין התקף להתקף כדי להציף לעצמך ולשרטט לעצמך את הסיבות ודרכי ההתמודדות עם החרדה. גם כאן, אחד הדברים שזכרתי לעצמי – זה בדיוק אותו "נכס אישי" של צריבת התודעה בגיל 16 ואשרורו בגיל 28 – בדבר כך שאני מסוגל להתמודד עם זה לבד. למרות, שכשאתה נכנס לתקופות חרדתיות קשה לך להאמין שזה אי פעם יעבור, מה שרק מעצים את החרדה ומרחיב את המעגל. הכלה, התמדה, עקשנות, הומור עצמי, פיהוקים, מקלחות קרות, שיחות, ובכל פעם לפעול לא להחמיר עם עצמך – הם המרכיבים המשמעותיים שסייעו לי להתמודד עם החרדות, ואני כותב את זה כשאני בדיוק מרגיש שאני מצליח בשבועות האחרונים להתמודד טוב יותר עם התקופה החרדתית שכאמור נכפתה עלי בחודשים האחרונים. טיפ נוסף הוא כך שלא צריך לשתף את כולם ואפילו עדיף שלא לשתף את הסביבה שלך. אפשר לשתף רק מי שאתה מאמין בו ושלא יבהל מהעובדה שאתה בחרדה ויביט בך בעיניים חרדתיות שרק יעצימו את החרדה שלך. אפשר לשתף לעיתים אדם זר, שלא יעשה שימוש רע וציני בכך שנחשף לרגעי המשבר שלך. אם אין לך את מי לשתף, דבר עם עצמך המון.
שלכם,
צ.
יום רביעי, 02 בדצמבר 2015 בשעה 14:15
אחי מגיל 15 סובל מפחדים חרדות והתקפי פאניקה.עם הסימפטומים הכי קשות שאנחנו מכירים ..שןם שיחות.שום ספורט שום תרופות טבעוניות הומופטיות.דיקור וכו וכו..לא עזרו.מזון בריא ללא סוכר וקמח.כלום.אלפי אלפי שקלים הלכו על כל מיני מטפלים שרק היבטיחו.לא מוכן להתחיל בכדורים כימים כדי לדפוק לו את העתיד.זה ממכר גם שמבטיחים שלא.תמיד צריך להעלות מינון להוסיף כדור.תופעות לוואי .אין דרךחזרה.עדיף לא להתחיל.אבל מה עושים שזה לעזאזל יעלם.עדין לא מצאו פתרון..זה בושה לרפואה .או שלא מעוניינים.כי זה מכניס מיליירדים לתעשיה הרפואית.והטבות לפסיכיאטרים.הכל אינטרס..כואב מאד שלא מתקדמים עם בעייה שמציקה למליוני איש..