אחת מהקלישאות הכי חבוטות היא 'סוף זו התחלה חדשה'. ראשית, כי סוף הוא לא תמיד התחלה ושנית, כי יש אמת בכל קלישאה. אני עוזב משהו מוכר. אני מתחיל משהו חדש.

אני עוזב

אני עוזב את בית החולים שיבא אחרי 12 שנה. בבית החולים עשיתי את שנת הסטאז', עברתי עוד 4.5 שנים של התמחות והמשכתי בתפקידים שונים כפסיכיאטר מומחה. עבדתי במחלקות פתוחות וסגורות אבל בעיקר בעבודת מרפאה. עבדתי במרפאה הכללית ובמרפאת 'בני ברק' בזמן ההתמחות שלי וכשזו הסתיימה, עברתי לעבוד במרפאה שמטפלת בנכי משרד הבטחון. במקביל עזרתי להקים שתי מרפאות בערים אלעד וקריית ספר ועמדתי בראשן במשך כמעט חמש שנים, ודחפתי להקמת שירות טלהפסיכיאטריה במסגרת בית החולים.

אני עוזב מאחורי אנשים שאהבתי לעבוד איתם ואני אתגעגע לנוכחות שלהם, לידע שלהם, לידיעה שאם יש לי קושי או בעיה שקשה לי לפתור הם נמצאים שם כדי לעזור לי. זכיתי לעבוד עם קבוצה של אנשים שחיה ונושמת את תחום בריאות הנפש, שחושבת איך אפשר לעזור לאנשים להרגיש יותר טוב ולחיות יותר טוב, שמנסה לסייע לאנשים רבים, רבים מדי, להתמודד עם הקשיים שהם עומדים בפניהם. מהאנשים האלו, פסיכיאטרים ופסיכולוגים (וכמובן פסיכיאטריות ופסיכולוגיות), עובדות סוציאליות ואחיות, וגם ממזכירות וכוחות עזר למדתי מהי חמלה ומהי הכרת תודה, פגשתי כאב וסבל ויאוש וגם הקלה ושמחה. אבל יותר מכל למדתי מהי ענווה. למדתי להבין שהתפקיד שלנו הוא לנסות ולעזור, ולזכור תמיד שאנחנו שם בשביל המטופלים ובשביל המשפחות שלהם, אבל אנחנו לא אלוהים ולא קוסמים ויש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים ולא יכולים לשנות. אנחנו יכולים לנסות לעזור למישהו פסיכוטי או לנסות למנוע אבדנות, אנחנו יכולים להקשיב למישהו שקרוב שלו נפטר או למישהו שנפגע בקרב אבל לא תמיד אנחנו יכולים למנוע או לפתור את הבעיות שלהם. אני חושב שכולנו צריכים לזכור את זה כשאנו באים בבוקר לעבודה שלנו.

שיבא היה הבית המקצועי שלי מאז שקיבלתי את רשיון הרופא שלי אבל יש זמן שבו אדם מבין שצריך לעשות שינוי. השינוי האישי שלי מגיע בזמן של שינוי היסטורי במערכת בריאות הנפש של מדינת ישראל. באמצע 2015 האחריות לשירותי הרפואה הנפשית בקהילה תעבור מהמדינה לקופות החולים. עבור מי שלא יודע, עד היום קופות החולים בכלל לא היו חייבות לתת טיפול נפשי למבוטחים, לא להעסיק פסיכיאטרים או פסיכולוגים ולכן חלק גדול מהשירותים הללו ניתן דרך שירותי הביטוח המשלים (כלומר בתשלום). כל קופת חולים מפתחת וריאציה שלה לדרך הטובה ביותר שתאפשר לה לתת שירותי בריאות נפש למבוטחים שלה. כולן עסוקות עכשיו בבניית מערכים ומרפאות, התווית נהלים וגיוס עובדים. לכולן יש תוכניות וחלומות אבל אף אחד לא באמת יודע מה הולך להיות.

אני מתחיל

הרפורמה בבריאות הנפש היא הזדמנות בסדר גודל של once in a lifetime. היא הזדמנות לשפר בצורה מהותית את שירותי בריאות הנפש שניתנים לאזרחי מדינת ישראל, לבצע אינטגרציה שלהם לשאר שירותי הבריאות ובסופו של דבר גם להשפיע על דברים שלא נכללים ברפורמה, כמו בתי החולים הפסיכיאטרים ושירותי השיקום. יש לרפורמה השלכות אורכיות ורוחביות על מקצועות כמו פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, על תפקיד הרופא ועל מסגרות הטיפול ועל מה לא.. אנחנו יודעים אולי מה אנחנו חושבים שיקרה ברפורמה, אבל האמת היא שאין לנו מושג מה יהיו תוצאותיה. אנחנו רק יכולים לנסות ולעצב אותה כפי שאנו רוצים שהיא תהיה.

זו גם הזדמנות אישית בשבילי

בחודש אפריל אני מתחיל לעבוד בשירותי בריאות כללית בתפקיד של פסיכיאטר מחוזי במחוז דן-פ"ת, ואני אהיה שותף לבניית מערך בריאות הנפש החדש בקהילה. אני מקווה שאוכל להביא את הידע שצברתי לידי ביטוי ואת הרעיונות שלי לידי מימוש. לישם רעיונות חדשים ונסיון מהעבר, לשלב טלהפסיכיאטריה עם מפגשי מטפל מטופל קלאסיים, להפגיש את רופאי המשפחה והרופאים המקצועיים עם עולם הפסיכיאטריה כחלק אינטגרלי מהעבודה שלהם. בקיצור, ליצור דברים חדשים. אני מאמין שתהיה לי הזדמנות טובה לעשות את זה. בנוסף, ביקשתי שחלק מהעבודה שלי (לפחות בהתחלה) תהיה עבודה קלינית, כלומר עבודה עם מטופלים. אני מאמין שרופא צריך גם אם הוא מנהל בכיר יותר או פחות במערכת הבריאות לגעת בעבודת השטח כדי לזכור מאיפה הוא בא ולמה הוא נמצא שם. אני מאחל לעצמי שלעולם לא אשכח.

נגמר. מתחיל.