להכין את המוח שלנו לקראת לחץ
כולם יודעים מה זה לחץ (ובעברית תקינה דחק), במיוחד בימים שגראדים עפים באוויר ושמקרנות הפנסיה שלנו התאדו להם עשרים וחמישה אחוזים מהערך. בדרך כלל חוסר ודאות הוא אחד הגורמים העיקריים המחמירים תחושת לחץ, ולמרות שיש בחיים הרבה דברים מלחיצים אנחנו מקשרים לחץ עם נושאים של עבודה וכסף ולאחר מכן עם נושאים של בריאות וילדים.
יותר מכל אירוע ספציפי שגורם לנו לחץ, הדבר שמקשה עלינו יותר מהכל הוא חוסר יכולת להתגמש וקיומן של תגובות מותנות לאירועים שקורים לנו. ליתר דיוק, זו התפיסה שלנו של האירוע או של המחשבה אשר גורמים לנו לפרץ רגשות ותחושות שאנחנו בסופו של דבר קוראים לו 'לחץ'.
למרות שאנחנו יודעים למדוד את הסימנים החיצוניים של הגוף שמייצגים רמות של לחץ (כמו מתח שרירים או התרחבות כלי דם) רוב הלחץ בא לידי ביטוי במוח שלנו. צריך לזכור שלחץ הוא מצב מוחי נורמלי והוא חיוני להשרדות שלנו. יותר מדי לחץ גרוע עבורנו (למעט כשאנחנו מכינים עצמנו לתחרות). רמת אפס של לחץ גרועה אף יותר (לא תדעו מתי לברוח מסכנה), וברור שגם לחץ כרוני לא מומלץ (עליה בסיכון למחלות לב, אירועים מוחיים, יתר לחץ דם, סכרת וכו').
המסקנה מכל זה היא שכמו בשאר המצבים, אנחנו רוצים להחזיר את הלחץ לרמות שבהן אנחנו יכולים להתמודד איתן.
מושגים חשובים בתחום של לחץ הם גמישות והסתגלות. במקרה הזה המונח גמישות מתייחס ליכולת לתגובה משתנה, במקום תגובה סטנדרטית קבועה למצב נתון. במילים אחרות, המקרים הקיצוניים של גורמי לחץ הם לא הבעיה העיקרית אלא התגובה הנוקשה שלנו שמשפיעה על מצבנו הבריאותי. לדוגמא, אין שום בעיה בלחץ דם גבוה לתקופות קצרות. זה נורמלי לחלוטין. הבעיה מתחילה כשלחץ הדם גבוה לתקופות ממושכות, הגמישות של כלי הדם נפגעת ואז היכולת שלנו לגלות הסתגלות או גמישות בזמן של משבר (כמו פעילות גופנית) מוגבלת. אם ננסה להקביל את נושא הגמישות וההסתגלות להתמודדות עם לחץ, הרי שאנחנו מנסים לאפשר גם גמישות מנטאלית, על ידי יצירת מסלולים חדשים בין הנוירונים במוח, במקום נוקשות של מסלולים. ככל שדפוסי החשיבה יותר גמישים, אנו מאפשרים לעצמנו מגוון רחב יותר של תגובות במצבי לחץ.
לחץ במאה העשרים ואחת, ומה זה קשור לפסיכיאטר
מרכיב משמעותי ביותר במה שאנחנו קוראים לו "לחץ" הוא דאגנות יתר. כולם דואגים ברמה כלשהי, ובאופן כללי הדאגה מאפשרת לנו להתכונן כראוי לבעיות עתידיות. אבל יותר מדי אנשים דואגים מעבר לרצוי, בלי איזון עם המציאות. אנחנו דואגים בגלל יותר מדי דברים, ולפעמים אנחנו מודאגים שכשאנחנו חושבים שאנחנו לא דואגים מספיק בנושא מסויים. הופעת מחשבות כמו "אם אני לא אדאג מספיק בגלל נושא מסויים אז הוא יקרה" לא מסייעות לנו כלל. יש אלפי שיטות שמבטיחות לטפל בלחץ, ורובן עובדות לפחות חלקית (אם אתם מאמינים שהן יעבדו). חלק אפילו יכולות לגרום לנזק. אם נדמה לכם שהפתרון ללחץ בעבודה הוא ללכת הבית, לשתות בירה עד שנרדמים מול המשחק של מכבי אז אתם טועים. קוראים לזה 'המנעות' וזה רק דוחה את הקץ.
שיפור הגמישות של המוח וניהול לחץ דורשים פעולה אקטיבית. גם החלטה על לקיחת הפסקה היא אקטיבית. "לוקחים" את ההפסקה. לרבים מאיתנו האקטיביות הזו מאד קשה ודורשת מאיתנו הרבה. אם אנחנו לא מוכנים להתאמץ אנחנו לא נצליח להתחזק, בדיוק כמו באימון במכון הכושר.
אז מה לעשות? ראשית, כמו בכל דבר מדובר בזיהוי הבעיה ובהכרתה. שנית, להתחיל לחפש באופן אקטיבי פתרון לבעיה הזו, בין אם מדובר בטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ובין אם מדובר בכל טיפול אחר (קואוצ'ינג, ביופידבק, היפנוזה או מגוון דרכים אחרות). הדבר שאסור לעשות, וזה ברור מהטקסט שכתבתי הוא להתעלם או לברוח מהבעיה. לחץ כידוע מצטבר, ואם לא משחררים אותו, הוא בסופו של דבר מתפוצץ.
אני מקווה לרשום כאן בעתיד עוד רעיונות על התמודדות עם לחץ. אם יש בקשות מיוחדות, פשוט תרשמו בתגובות.
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה, להרשם לטוויטר שלי, או להכנס לאתר של מרכז רזולוציה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
2 תגובות לרשימה ”להכין את המוח שלנו לקראת לחץ“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שני, 25 במאי 2009 בשעה 19:28
הי ירדן ,
אני ממש אוהבת לקרא מה שאתה כותב .
זה מרגיע רק מלקרא … אם כי אני לא חושבת שמשהו ירגיע אותי – אם הבנות שלי יסעו בלילה באוטובוס לבד . זה מפחיד אותי נורא , ואני לא מרשה להן …
הנה פיתרון …
יום רביעי, 28 באוקטובר 2009 בשעה 23:58
זה מזכיר לי קטע שקראתי בספר לצאת מהדיכאון של פרופ' קריימר. שם הוא מסביר שרמות גבוהות של דחק על פני תקופות ארוכות יכולות לגרום לדכאון ולהשפעה פיזית על המח ועל תפקודו.