הפרעה דו-קוטבית (הפרעה ביפולרית או מאניה-דיפרסיה) היא הפרעה נפוצה אשר פוגעת באחוזים בודדים של האוכלוסיה, אבל מצד שני אם היא פוגעת במישהו היא משפיעה על כל היבטי החיים שלו. אצל כל בני האדם מצבי לחץ שונים יכולים להביא לשינויים במצב הנפשי, אבל אצל אנשים שסובלים מהפרעה ביפולרית כל אירוע כזה יכול להוציא אותם מאיזון. היריון הוא אירוע משמעותי בחייה של כל אישה, ולכן אם אשה סובלת מהפרעה ביפולרית היא צריכה להיערך מראש לאפשרות של כניסה להריון בהביט של יציבות המצב הנפשי שלה.

לכמעט כל דבר בחיים יש שלושה שלבים שצריך להתייחס אליהם (לפחות כך אומרים בצבא…). גם במקרה של היריון אצל אשה הסובלת מהפרעה ביפולרית יש שלושה שלבים: לפני ההריון, תוך כדי ההריון ולאחר ההריון. בכל שלב אנחנו צריכים להתייחס לשני האלמנטים הכי חשובים של המצב הנפשי: הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי והליווי המקצועי. למי שמתעניין כדאי לקרוא את המאמר המסכם הזה מהעיתון Current Psychiatry.

תכנון היריון בהפרעה ביפולרית

ראשית, יש נשים שלא מתכננות. חלקן משתמשות בגלולות למניעת היריון, אבל מכיוון שהגלולות מתפרקות בכבד וגם חלק ממייצבי מצב הרוח מתפרקים בכבד, יכולה להיות השפעה של תרופה אחת על השנייה. לדוגמא, ריכוז למיקטל יכול לעלות בשבוע שלפני המחזור בגלל שהגלולה פחות משפיעה. יש גם מחקרים שמראים שנשים עם הפרעה ביפולרית סובלות יותר מבעיות בסדירות המחזור, ודווקא הטיפול המייצב גם עוזר לייצב להן את המחזור.

מכיוון שאותן נשים לרוב נמצאות תחת טיפול תרופתי למטרת ייצוב מצב הרוח, כדאי שהפסיכיאטר המטפל יבדוק מדי פעם את נושא התוכניות להרחבת המשפחה. לחלק מהתרופות יש השפעה טרטוגנית, כלומר יכולות לגרום למומים בעוברים ועל כן כדאי להתארגן מראש להתאמת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, ובמידת הצורך צריך להחליף אותו. רצוי שהמצב הנפשי של האם לעתיד יהיה יציב מספר חודשים ברציפות לפני הכניסה להיריון כיוון שההיריון עצמו הוא גורם לחץ ולא כדאי להיכנס להיריון כשאת במצב לא יציב מראש.

תרופות להפרעה ביפולרית בזמן היריון

לכל תרופה ברפואה יש יתרונות וחסרונות. מצד אחד אם מצאנו טיפול תרופתי אשר עוזר לשמור על יציבות מצב הרוח אצל אשה עם הפרעה ביפולרית לא מומלץ להחליף את הטיפול אם לא חייבים. מצד שני, אם הטיפול יכול לגרום לנזק לעובר אז לא כדאי להמשיך אותו אם לא חייבים. בעקרון, מומלץ להתארגן כמה חודשים לפני שמנסים להיכנס להריון, כדאי להיות במינון התרופתי המינימלי ואם צריך תרופה אזי שתהיה במינון הקטן ביותר, שיהיו כמה שפחות תרופות (לנסות להימנע משילובים של נוגדי דיכאון, מייצבי מצב רוח ואנטי פסיכוטיים), וצריך לעקוב באדיקות אחרי מצב העובר ומצב האמא.

צריך לזכור שהחלפת תרופות היא דבר מורכב: לדוגמא אם את נוטלת דפלפט או ליתיום שעזרו לך מבחינת המצב הנפשי שלך, אז יש סיכון מסויים לעובר. מצד שני החלפת טיפול יכולה בעצמה להביא לחוסר איזון וכניסה למאניה או לדיכאון. הדבר הכי גרוע שאשה עם הפרעה דו קוטבית יכולה לעשות זה לשחק עם התרופות הפסיכיאטריות או להפסיק בבת אחת את הטיפול הפסיכיאטרי מבלי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל על כל המשמעויות.

מכיוון שמורידים את הטיפול התרופתי למינימום האפשרי, עולה הסיכון להתדרדרות במצבך. לכן מומלץ לפצות על הירידה במינון בהעלאת מספר המפגשים עם הפסיכיאטר והפסיכולוג המטפלים, להגביר מעורבות של המשפחה בטיפול ולהקפיד הקפדה יתרה על שעות שינה, סדר יום ועל מניעת גורמי לחץ נוספים.

מעקב בזמן לידה ולאחר ההיריון

הלידה עצמה היא גורם לחץ מובהק ויש עדויות רבות שלאחר הלידה עולה הסיכוי להופעת מצבים מאניפורמים אצל היולדות. יש גם דיווחים על הופעת תכנים פסיכוטיים אצל חולות מאניפורמיות לאחר לידה. אבל כמו אצל נשים רבות, גם הופעת דיכאון לאחר לידה היא תופעה נפוצה. במצבים מאניפורמים-פסיכוטיים לאחר לידה מומלץ על טיפול אינטנסיבי, בין אם מדובר בתרופות ובין אם מדובר באשפוז. יש חשיבות לטיפול מהיר ויעיל על מנת שלא לפגוע בקשר שבין האם לתינוק שנולד כיוון שאמא חולה תתקשה יותר לטפל ברך הנולד.

תרופות והנקה: כאן גם צריכים להיכנס שיקולים של תרופות והנקה כיוון שיש תרופות כמו ליתיום, למיקטל וטגרטול שעוברות בחלב האם בריכוזים משתנים וצריך לכן ללמד את האמא אם מחליטים על המשך הטיפול להתבונן בתינוק ולזהות אם יש גם לו תופעות לוואי.