מדי פעם מתפרסמים מאמרים בעיתונות המקצועית בנושא ההשפעה של טיפול נוגד דיכאון בזמן הריון ולאחריו. מייד לאחר מכן מתפרסמות באתרי האינטרנט הציבוריים כתבות שמתמצתות את המאמר המקצועי ויוצאות בהכרזות כמו "התרופות בטוחות בהריון" או "התרופות מסוכנות לילדים". מדובר בנושא שמעורר הרבה עניין ולכן אין פלא שכותבים עליו, אבל יש כאן שתי סוגיות שצריך להבהיר.

כבר כתבתי לפני 8 שנים כאן באתר על הנושא של תרופות לדיכאון וחרדה בהריון ועל המורכבות שלו. כבר אז ניסיתי להציף את הבעיות סביב נטילת התרופות או העדר טיפול ולמרות שחלפו שמונה שנים והרבה מחקרים ופרסומים עדיין קיימות אותן בעיות.

טיפול בדיכאון בהריון

הבעיה הראשונה היא שיש אנשים שחושבים שלא כדאי לטפל בדיכאון בזמן הריון כי הטיפול בעצמו מעלה את הסיכון לבעיות. כדאי להיות ברורים כבר בהתחלה: דיכאון היא מחלה איומה וקשה עבור אנשים רבים ובכלל זה נשים וכדאי לטפל בה בזמן הריון. דיכאון הוא מצב קשה שגורם לסבל רב למי שסובל ממנו. הוא משפיע גם על האמא ההריונית, אבל גם על המשפחה, הסביבה והעובר. במקרים הקשים ביותר, דיכאון יכול להוביל לאבדנות. שיעור האבדנות באוכלוסיה עולה וחלק גדול מכך מיוחס לדיכאון. חלק גדול ממקרי המוות של נשים בגיל הפריון מיוחס לאבדנות וצריך לזכור שרוב הנשים הדיכאוניות לא מנסות להתאבד, כך שההשפעה רחבה אפילו יותר, והדיכאון עצמו גורם למצוקה עצומה.

הבעיה עם הריון ודיכאון היא לא שהאמא צריכה 'להחזיק את עצמה ולהתמודד' ולוותר על טיפול אלא שדיכאון עצמו היא מחלה עם פוטנציאל תמותה שהופכת נפוצה יותר ויותר. צריך להכיר בעובדה הזו וכחברה אנחנו חייבים לפתח גישה טובה יותר לבעיה ודרכים טובות יותר לטיפול ולמניעה. טיפול יכול לכלול בין היתר טיפול פסיכולוגי, פעילות גופנית, תזונה וגם תרופות נוגדות דיכאון. אסור לנו לצייר נשים שבוחרות לקחת טיפול בזמן הריון כאנוכיות או שהן לא שקולות. זה גורם להן עוול. דיכאון לפעמים הוא מצב מסכן חיים, וההחלטה לקחת טיפול יכולה להיות מאתגרת בפני עצמה. חייבים לטפל בדיכאון גם בזמן הריון.

ההשפעה של התרופות על העובר

הבעיה השניה היא השאלה האם לתרופות נוגדות דיכאון (כמו ציפרלקס, לוסטרל או פרוזאק) יהיו השפעות על ההריון והתפתחות העובר. צריך להבין שתרופות הן חומר כימי סינטתי אשר נכנס לזרם הדם של האמא ובהכרח חלקו יגיע גם לעובר – ולכן יכולות להיות השפעות על התפתחות העובר והילד אחרי שנולד. השאלה היא לא האם לחומר כימי יש השפעה אלא מהי וכיצד הוא משפיע בטווח הקרוב והרחוק. 

אם נזכור את הבעיה הראשונה, באמת היה נפלא אם היו תרופות שלא היו נכנסות בכלל לזרם הדם (אולי יהיו בעתיד) או שלא משפיעות בכלל על העובר. אבל זה רעיון שנוגד את הביולוגיה והכימיה ולכן הוא לא מציאותי כרגע. המחשבה שיש תרופות שמשפיעות על המוח של האמא אבל לא ישפיעו בכלל על העובר איננה הגיונית, ואכן יש מחקרים רבים שמראים אסוציאציה של נטילת תרופות בזמן הריון עם סיכון מוגבר להפרעת קשב, לבעיות פסיכיאטריות, לשינויים במבנה המוח ומגוון שלם של בעיות פיסיולוגיות כמו מומי לידה, דימומים לאחר הלידה אצל האמא ועוד. בנוסף, אין לנו הרבה מידע על התופעות שנותרות אצל מבוגרים שהאמהות שלהם לקחו תרופות לפני הרבה שנים.

הציבור מופגז במאמרים שמראים שהתרופות קשורות או לא קשורות לסיבוך כזה או אחר (לדוגמא אוטיזם). התקשורת לרוב מדווחת בקצרה והציבור לא מבחין פעמים רבות בין ממצאים סטטיסטיים שמראים על קשר, על סיבתיות ועל עצמת הממצא הסטטיסטי. יש מחקרים רבים שמראים קשר, אבל בלי משמעות סטטיסטית. מצב זה גורם באופן צפוי לקביעה כי לא הוכח קשר סטטיסטי, אבל יכול להגיע מחקר אחר אחרי חצי שנה או שנתיים שדווקא כן ימצא מתאם סטטיסטי. אין פלא שהציבור וגם הרופאים נותרים מבולבלים. יתרה מכך, יתכן שחלק מהתופעות גורמות לממצאים עם משמעות סטטיסטית רק עשרים שנה אחרי שהילד נולד, אבל אף אחד לא מסוגל לבדוק את זה.

הגישה הנכונה לטעמי היא להכיר בכך שאין פתרון קסם. אין תשובה נכונה. להבין שיש משמעויות כבדות לדיכאון בזמן הריון שאיננו מטופל כיאות ובמקביל להכיר בכך שנטילת תרופות בזמן הריון ישפיעו בהכרח על העובר (אבל אין דרך לדעת בדיוק עד כמה). המטופלות צריכות לקבל את כל המידע הרלוונטי, לשמוע על המשמעות של חוסר טיפול, לשמוע על אלטרנטיבות לטיפול. ואחרי שנותנים את כל המידע, צריך גם לספק תמיכה לאורך ההריון ולאחריו כדי שהאמא לא תשאר לבד בהתמודדות עם הדיכאון, שלא תרגיש אשמה על החלטה שתקבל בנושא הטיפול ולא משנה איזו החלטה טיפולית היא קיבלה.