אחד הגורמים החשובים שמשפיעים על פניה או המנעות בפניה לטיפול רפואי בכלל, ובפסיכיאטריה בפרט הוא תחום תופעות הלוואי. כידוע לכל מי שלקח תרופות, יכולות להיות לטיפול התרופתי תופעות לוואי. בחלק מהמקרים מדובר בתופעות קלות וחולפות ובמקרים אחרים מדובר בתופעות לוואי קשות יותר ואף קבועות ובלתי חולפות. אם אתם פותחים את העלון המצורף לתרופות תמיד תופיע רשימה ארוכה ומרשימה של תופעות לוואי אפשריות. כלומר, יש סיבה טובה לדיון בנושא לפני שאנחנו פונים לטיפול.

נתחיל במקרה שהיה למכר שלי, איש בריא שנפל למשכב עקב מחלה יחסית נדירה במערכת העיכול. הוא פנה למומחה בתחום המדובר אשר המליץ לו על טיפול תרופתי מסויים שהוא הכיר, אבל לא מוכרת כטיפול מאושר לבעיה הספציפית הזו. "לאילו תופעות לוואי אפשר לצפות אם אני לוקח את התרופה?"

אין תופעות לוואי.

מה? שאל המכר שלי? אין תופעות לוואי?

כן אמר הרופא, נתנו את התרופה למאות אנשים במסגרת מחקרים ואין תופעות לוואי משמעותיות.

בספרות המקצועית או בחיפוש יחסית בגוגל אפשר בקלות למצוא כיום מידע מלא על כל טיפול תרופתי. ואכן, אם מחפשים מידע על התרופה הזו אפשר למצוא כמה עשרות דפים המלאים בתיאורים של תופעות לוואי. בפסיכיאטריה, הבעיה שלנו כפולה: לא רק שיש תופעות לוואי פוטנציאליות לטיפול התרופתי, אלא שגם כך מרבית האנשים מגיעים עם התנגדות לטיפול הנובעת מבורות, חוסר ידיעה או התניה תרבותית. המכר שלי החליט לקחת את התרופה בכל זאת. כמובן שהיו לו תופעות לוואי. התרופה סייעה לו במשך כמה שנים עד שחברה אחרת פיתחה טיפול חדשני אף יותר שעזר להביא להחלמה טובה יותר.

מאחורי הקלעים התהליך שהתרחש כאן היה מורכב והמסר של הרופא היה משמעותי אף יותר וזה מה שהוא באמת אמר: "אנחנו שני אנשים מבוגרים, אני המומחה בתחום וזה הטיפול שאני חושב שיעזור לך. תופעות הלוואי זניחות ביחס לתוצאות ואם תקבל איזה כאב ראש או בחילה אני רוצה שתתגבר בשקט. אנחנו נותנים תרופה סבילה למחלה קשה." נשמע לכם קר ומנוכר? יכול להיות, אבל זה מה שהמכר שלי היה צריך לשמוע באותו הרגע.

בפסיכיאטריה, בניגוד למקצועות רפואיים אחרים, אין לנו את הפריבילגיה העתיקה לומר למטופל: "זה הטיפול שאתה צריך לקחת וזהו", ושהמטופל ייקח את הטיפול. מצד שני, אם יצא לכם לקרוא פעם עלונים של תרופות כמו אקמול או אספירין אז אתם בטח יודעים שרשימת תופעות הלוואי שם ארוכה לא פחות מאלו של תרופות פסיכיאטריות. החוק בישראל (וגם האתיקה הרפואית) דורשים שלפני שאדם מקבל טיפול על הרופא להציג בפניו את כלל הסיכויים והסיכונים שהטיפול יכול להוביל אליהם, ואז על המטופל לקבל החלטה בנוגע לטיפול. אבל זו הצעה לא מציאותית. כשאדם לחוץ או מוטרד יכולת הריכוז, ההפנמה וניתוח המידע שלו פגומה. במצב כזה אנחנו לא מסוגלים להבין את הדקויות של תופעות הלוואי הפוטנציאליות. אז אני מציג את תופעות הלוואי העיקריות בלבד, מנסה להעביר את המידע המשמעותי ביותר ובעל החשיבות הרבה ביותר ומציע למטופל לעיין בעלון ולשאול אותי שאלות במועד שנוח לו. בהמשך הטיפול אנחנו דנים בתופעות לוואי אחרות אם צצות כאלו. מנסיוני, דרך זו הרבה יותר מעשית מאשר להתחיל לעבור סעיף סעיף על העלון התרופתי.

אז בעצם קורה פה?

האם אפשר למנוע תופעות לוואי בכך שמתעלמים מהן? התשובה לכך מורכבת. ישנם מחקרים רבים שמראים שתופעות לוואי של טיפול תרופתי מופיעות גם אצל אנשים שמקבלים פלסבו (חומר דמה שלא מכיל שום חומר פעיל). ומצד שני אין ספק שהתערבות יכולה לגרום להופעת תופעות לוואי. מה שחסר בדיון על תופעות הלוואי התרופתיות הוא הצד השני של המשוואה. אף אחד לא דן בשאלה האם יש תופעות לוואי פוטנציאליות לטיפול פסיכולוגי, או האם יכולות להיות לאקופונקטורה או הומאופתיה תופעות לוואי? האם תרופות הן הגורם השלילי היחיד בטיפול? אם לכל הטיפולים יכולות להיות תופעות לוואי איך אנחנו בוחרים את הטיפול המתאים?

למיטב ידיעתי לכל טיפול ולא משנה אם הוא מערבי, סיני או שמוצאו בערבות דרום ארגנטינה יכולות להיות תופעות לוואי, חלקן קלות וחלקן קשות. אם מישהו טוען אחרת, כנראה שהוא מסתיר משהו. החלק החשוב בהתמודדות עם תופעות לוואי לדעתי הוא להכיר בהן, להתייחס אליהן ולהתחשב בהן – אבל לא לתת להן כל עוד הן הן סבילות לנהל את הטיפול. במקרים שתופעות הלוואי אינן סבילות או אינן סבירות יש מקום להחליף טיפול או לחשוב על אלטרנטיבות. במקרים בהן הטיפול מסייע או שאין טיפול אחר השיקול של תופעות לוואי הוא משני ולא השיקול העיקרי.

אם ניתן לתופעות הלוואי את המקום הראוי להן, הטיפול יכול להיות קל יותר בעבור המטופלים. בסופו של דבר הרי זה מה שחשוב.

לקבלת דואר אלקטרוני על עדכונים חשובים/טקסטים חדשים יש להרשם לרשימת התפוצה.