לפעמים, אנשי צוות רפואי יכולים לגרום לכם להרגיש קצת טיפשים – במיוחד כשאתם מודאגים ממשהו. הם, הרופאים, השקיעו שנים רבות בלימודים והכשרה במקצוע. יש להם גם ניסיון וידע ולכן הם אלה שמבינים באמת מה עובר עליכם. פעמים רבות הם צודקים (בזכות הלימודים, הידע והניסיון), ובפעמים אחרות הם טועים, מתעלמים ממה שיש לכם לומר וגורמים לכם להרגיש שדיברתם שטויות.

גזלייטינג (Gaslighting), או בעברית גִּזְלוּת דעת, הוא מונח המתייחס למניפולציה שאדם אחד מפעיל על זולתו כדי לגרום לו לפקפק בעצמו, בחוויותיו, בתפישת המציאות שלו או באופן שבו הוא מבין את המתרחש. המונח קרוי על שם מחזה משנת 1938, שבו בעל בוגדני מעמעם ומגביר את מנורות הגז בבית כדי לגרום לאשתו, שתפסה אותו בתסבוכת, לחשוב שהיא משוגעת ולפקפק במה שראו עיניה. המונח נעשה פופולרי בשיח ב-2010. כיום הוא מתייחס בעיקר להתנהגות מניפולטיבית ומערערת במערכות יחסים זוגיות – אך גם במקומות עבודה, בפוליטיקה, ברפואה ועוד.

בשנת 1999, הסופרת איימי טאן (חוג שמחת המזל ועוד ספרים רבים אחרים) הייתה בחתונה. למחרת, היא הבחינה בפריחה קטנה על הרגל שלה. בנוסף, היא סבלה מסתמינים שדומים לשפעת שחלפו לאחר יום אחד.  טאן מספרת שחשדה כי מדובר במחלת ליים (Lyme) – שהתגלתה לראשונה בצפון-מזרח ארצות הברית ונגרמת מחיידק שמועבר על ידי עקיצת קרציה – אך התסמין האופייני ביותר שלה, פריחה בצורת לוח-מטרה, לא הופיע, וטאן הניחה שזו פשוט שפעת.

בשנים שלאחר מכן, טאן התמודדה עם כאבי ראש, קשיי שינה, כאבי שרירים, עייפות ועצבנות. שפנתה לרופא המשפחה וסיפרה שהיא מרגישה זרמים והרדמות ברגליים, הרופא אמר לה שיש לה נוירופתיה. טאן סיפרה לו על ההיסטוריה שלה עם הפריחה ברגל ושאלה אם יכול להיות שזה קשור למחלת ליים. הרופא אמר שלא. טאן המשיכה לסבול ולכן פנתה אל מספר מומחים להתייעצות. באחת הפעמים רמות הסוכר שלה ירדו לרמה כל כך נמוכה שהרופא שלה שלח אותה לאשפוז. בזמן האשפוז, עשו לה בדיקת MRI שהראתה 14 נגעים במוח. הרופא במחלקה אמר לה שזו תמונה נורמלית לאישה בגילה. היא היתה בת 49. בהמשך היא סבלה מהזיות כתוצאה מהתקפי פרכוסים, הפסיקה לנהוג, מיעטה לצאת מביתה משום שלא יכלה עוד להתמצא במרחב, והתקשתה להתרכז מספיק כדי לשוחח, לקרוא ולכתוב.

לצערה, לקח לאיימי טאן שנים עד שהיא מצאה רופא שהאמין לה והגיע לאבחנה הנכונה של מחלת ליים. למזלנו, היא עדיין כותבת. אבל אבחון מאוחר מדי של המחלה גרם לה לנזקים שלא חולפים. 

מה ההסבר

בעולם הרפואה יש המון דברים שאי-אפשר להסביר. פעמים רבות, אדם יגיע אל הרופא שלו עם כל מיני תלונות גופניות שקשה לייחס אותן לגורם אחד ברור. מיחושים, כאבים, תחושות לא-ספציפיות. הרופאים יתייחסו לתלונות כאלה ברצינות ויערכו בירור מסוים, אבל ככל שהתלונה מופשטת יותר – ובמיוחד כשיש הסבר אפשרי זמין ופשוט יחסית – הם יבחרו בו כדי להסביר את מה שהמטופל מרגיש. אם אין להם הסבר טוב, התשובה עשויה להיות "יכול להיות שזה בגלל סטרס/וירוס" או ישלחו אותו הביתה בלי התייחסות. במרבית המקרים זה באמת סטרס או וירוס, אבל יש מקרים שבהם זה לא המצב. הרופא יעמיק בבירור, או שלא – ואז המטופל ירגיש פחות בטוח.

במצבים מסוימים, אנשי המקצוע מייחסים לפציינטים שסובלים ממצבים לא-ברורים כ"סומטיזציה": נטייה לחוש תסמינים גופניים ולחפש הסבר רפואי עבורם, בעוד שהם נובעים ממקור נפשי. בשל כך, הרופאים ממעיטים במשמעותם של תסמינים כאלה, במיוחד אם הם לא מחמירים או מתקדמים, ויכוונו לתחום הנפשי.

מחקרים מראים כי עד 30% מהביקורים אצלי רופאי משפחה לא מעלים ממצא ברור או שאינם נגרמים מסיבה ברורה, כשלפעמים התסמינים שהובילו לפנייה מבטאים בעצם בעיה רגשית. חלק מהאנשים שסובלים ממגוון תסמינים לא ברורים לאורך זמן יגיעו בסוף גם למרפאה הפסיכיאטרית – אחרי שעברו בירור גופני, בדיקות דם והדמיה שבהם לא התגלה ממצא שאפשר לייחס לבעיה רפואית מוכרת.

דוגמא אקטואלית יחסית, היא האנשים שמתמודדים עם נזקי הקורונה. רבים ממי שנדבקו בוירוס Covid-19 (קורונה) סובלים בזמן המחלה מהתסמינים הידועים של תסמונת חזקה דמויית שפעת, אבל עם כל מני תופעות מוזרות של אבדן חוש טעם או ריח, כאבי ראש עזים או חולשה. כשהתחילה הקורונה, היינו בטוחים שמדובר במשהו דמוי שפעת שברוב המקרים חולף. רבים מתוך אלו שהמשיכו להתמודד עם תסמינים הרגישו שהרופאים שלהם מתייחסים בזילזול לתיאור המחלה שלהם, או לסימפטומים שהם מתארים. היום אנחנו יודעים שיש אנשים שמתמודדים עם Long Covid חודשים ואפילו שנים לאחר שהם נדבקו בוירוס.

אף שכיום ידוע כי הדרך היחידה לאבחון מוחלט ומדויק של אנדומטריוזיס היא לפרוסקופיה (הכנסת מצלמה זעירה לחלל הבטן), נשים רבות נתקלות ברופאים שמתעקשים לייחס את תסמיניהן לכאבי מחזור או למצוקה נפשית. למעשה, פרק הזמן הממוצע שחולף מרגע הופעת התסמינים ועד קבלת האבחון הוא 11 שנה. כיום יש יותר מודעות למחלה ולמאפייניה, אך נשים רבות עדיין חוות זלזול וביטול מצד המערכת הרפואית.

איך אפשר לדעת

לפעמים, מטופלים יוצאים ממפגש עם רופא ומרגישים שאולי הם אלה שלא הבינו נכון את מצבם; שאולי הרופא המנוסה יודע יותר טוב מהם – והם טועים.

אני מודע לאפשרות שמטופל יחוש שהתעלמתי מתלונה או תסמין שלו. אני משער שזה קרה יותר מפעם אחת, בלי כוונה. הבעיה היא שאני לא יודע שזה קרה, ועם מי.

בהגדרה, גזלייטינג היא התנהגות מכוונת שנועדה לגרום לאדם אחר לחשוב שהפרשנות שלו למציאות היא שגויה. ברפואה, זה יכול לקרות בלי כוונה. רופאים הם בני אדם, כמו המטופלים שלהם. במגבלות המערכת הקיימת, יש להם זמן מועט מאוד לכל מטופל (שמונה דקות בלבד, לפי נתוני קופות החולים!) ובזמן המועט הזה הם אמורים לבדוק אותו, לעיין בתיק הרפואי שלו, לעבור על תוצאות של בדיקות אם ישנן, לשבץ את התסמינים בתוך תבנית החלטה הגיונית מבחינה רפואית – ולספק אבחנה וטיפול מתאימים. כאשר המערכת דוחקת את הרופאים לסד זמנים, ביורוקרטיה ותפוקות, נוצרת אווירה של קצרים בתקשורת וחוסר קשב.

המציאות הזו מעודדת הסתמכות על תבניות החלטה ויכולה ליצור הטיות חשיבה. הדרך היחידה שבה רופא יכול להתמודד עם כל הדרישות הללו בפרק זמן כזה, היא לשבץ את התסמינים בעץ קבלת החלטות ולהחליט במה מדובר. פעמים רבות, מה שלא מסתדר לרופא במודל החשיבה, מושלך הצידה. באותו הרגע, כאב הראש שלך הופך ל"וירוס שגרתי", במקום מפרצת במוח. התבנית מסתדרת והרופא ממשיך הלאה. אם הוא לא מתייחס לכל המצוקות, המטופל נשאר עם השאלות ועם תחושה שהתעלמו ממנו.

יש כל מיני כלים שנועדו לצמצם את ההטיות האלו. למשל, מדברים על בינה מלאכותית שתנטרל את ההטיות של הרופאים ותסב את תשומת לבם לכך שמשהו לא מסתדר בתבנית החשיבה שלהם; וכמובן שתוספת זמן תסייע לרופאים להקשיב יותר למה שלמטופלים יש לומר. 

לפעמים תרגישו שהרופאים עושים לכם גזלייטינג, אך לרוב זה לא קורה בכוונה. כמטופלים, יש לנו זכות וגם חובה להשמיע את קולנו ולקבל התייחסות ראויה. אם אתם מרגישים שהרופאה מתעלמת ממה שיש לכם לומר, נסו את הטיפים הבאים:

• כתבו לעצמכם מראש את רשימת התסמינים שמפריעים לכם, כדי שלא תשכחו משהו בפרק הזמן הקצר שבו אתם בחדר עם הרופא.
• אם מדובר בתסמינים קיימים שהחמירו או כאלה שנוספו להם מאפיינים חדשים – ציינו זאת
• בקשו מקרוב משפחה או חבר לבוא איתכם לפגישה ולהקשיב למה שנאמר בה.
• בקשו מהרופא אבחנה ברורה ותוודאו שהבנתם מה הוא אמר. אם הרופא לא יודע, שאלו אם נדרשת הפנייה למומחה אחר או לבדיקות.
• אם אתם יוצאים מהפגישה בתחושה שעשו לכם גזלייטינג – אין הכרח להמשיך ללכת לאותו רופא. תמיד טוב לקבל חוות דעת נוספת.

אני לא מציע לכם להפסיק לסמוך על הרופא שלכם ולפנות לחוות דעת נוספת על כל שיעול, אבל לפעמים אנחנו מכירים את הגוף שלנו טוב יותר מכל אחד אחר – גם אם האחר הוא רופא. כשאנחנו מרגישים משהו לא רגיל, חשוב שנאמר זאת. אם הרופאה מתעלמת ממשהו חשוב, בקשו ממנה להסביר בבירור את האבחנה ואת הטיפול. אם ההסבר הגיוני ותואם את מה שאתם מרגישים, מצוין. אם הרופאה מתעלמת מכם או מחלק מהתסמינים, פנו לחוות דעת נוספת.

בסופו של דבר, זה הגוף שלכם – ואתם היחידים שחיים בתוכו.