אחד מהטרנדים החמים ביותר בעולם הרפואה הוא רפואה מותאמת אישית. כשאנחנו מתרגשים מבדיקות גנטיות, התאמה של וקטורים ושיטות הדמיה חדשות אנחנו שוכחים מה זה באמת אישי.

לפני יותר מאלפיים שנים, כתב היפוקרטס אבי הרפואה המערבית ש'חשוב יותר להכיר את החולה מאשר את המחלה', ולאורך שנים רבות הרופאים היו רופאים קהילתיים שבאמת הכירו את המטופלים שלהם, גם אם לא הכירו את כל המדע שיש לנו היום על המחלות השונות. לאורך השנים, הגישה ההיפוקרטית שבו המטופל במרכז נסוגה בפני גישות מודרניות יותר שמסתמכות על טכנולוגיה, בדיקות מעבדה, כלים רובוטיים למחצה, תיקים רפואיים ממוחשבים ואפילו מערכות חיוב תשלום. יותר מדי פעמים אנחנו מרגישים שמה שמנהל את הטיפול הרפואי המודרני הוא המחשב והתיק הרפואי הממוחשב, על חשבון יחסי מטפל מטופל.

הרעיון של רפואה מותאמת אישית נולד מפרוייקט הגנום האנושי, פרוייקט חשוב ומדהים לכל הדעות. במקום לאבחן ולטפל באנשים על סמך תסמינים לא ספצפיים רחבים, אולי נוכל להשתמש בבדיקות גנטיות כדי להבין איזה גן ספציפי הוא הגורם למחלה של המטופל ולפתח טיפול ספציפי שמתאים לבעיה הגנטית של אותו מטופל. לשמחתנו, יש כבר הוכחות לכך שהגישה הזו עובדת בכמה מחלות, בעיקר במחלות סרטניות או מטבוליות התפתחותיות, ויש לקוות שעם הזמן נמצא עוד ועוד טיפולים שמגיבים לרפואה המותאמת אישית.

התקווה הזו היא ראשונית מאד, אבל זה לא מונע ממגוון גורמים להשתמש במונח 'רפואה מותאמת אישית' כדי לשווק לנו שירותים שאינם מותאמים אישית בכלל. זה כולל בתי חולים, חברות תרופות, רופאים ואפילו ארגונים וממשלות. המציאות היא שחלק גדול מהמחלות אינן בעיה הנובעת מגן אחד או שניים שהם בעייתיים אלא מערבים מגוון של גנים, שכל אחד תורם את תרומתו להתפתחות המחלה של המטופל. כשכל כך הרבה גנים מעורבים, הפתרונות אינם 'פשוטים' ולא כוללים רק תיקון של גן דפקטיבי אחד או חיזוק ביטוי של גן אחר.

מדברים היום על ביג דאטה, שנוכל לחזות התפתחות של מחלות עוד לפני שאנחנו רואים אותן על סמך ניתוחים סטטיסטים של הררי מידע. ניתוח של תיקי מטופלים, דיווחי רופאים, בדיקות מעבדה של עשרות אלפי מטופלים יתנו לנו יכולת לדעת מה הטיפול הטוב לכל מטופל, בלי שהוא יצטרך לדבר בכלל.

טכנולוגיה רפואית זה לא בהכרח טוב

הטכנולוגיה, האתרים, האפליקציות, האינטיליגנציה המלאכותית. כולם מבטיחים לנו להפוך את הרפואה לקלה יותר, למדוייקת יותר, לאוטומטית יותר. אבל הם מרחיקים אותנו יותר ויותר ממה שהפך את הרפואה המערבית לכל כך אפקטיבית לאורך השנים: יחסי מטפל מטופל. הרפואה הופכת להיות משהו כמו חוזה שאנחנו חותמים עם מישהו שעושה לנו את ההסכם של ביטוח הדירה. אני משלם לך ככה וככה שקלים ואתה תדאג לשלוח לי כסף אם הבית יעלה באש. וזה קורה במקביל לכך שאנחנו רוצים יותר ויותר יחס אנושי מהרופאים שלנו.

הרופא צריך לקבל את המטופל שלו כאורח הכבוד בחדר המרפאה. להגיע בזמן, לומר לו שלום כשהוא נכנס, ואפילו לעזור לו לשבת או לעלות למיטה אם יש לו קושי בכך. ההנחיות הרבות של מערכת הבריאות לעמוד בסטנדרטים של מילוי שאלונים, ביצוע בדיקות דם או מדדי איכות לא יכולות לטשטש את העובדה שכדי לעזור באמת למטופל אנחנו צריכים ללמוד להכיר את המטופלים שלנו ואת ההקשר של הסימפטומים שהם מציגים.

שיחה פשוטה ואפילו בענייני חולין היא חלק מיחסים בין בני אדם, וחלק חשוב מהיכולת של הרופא לקחת אנמנזה טובה. רופא שמסוגל לשים לב לפרטים הקטנים כמו צבע העור, או רעד מסויים, יכול לתת אבחנה טובה לא פחות מביצוע בדיקות פולשניות או יקרות, שיכולות בפני עצמן לעשות נזק. מטופלים מתלוננים שמתייחסים אליהם לא יפה, שהם מחכים המון זמן בחדרי המתנה, שהם עושים בדיקות שלא ברור להם למה הם צריכים לעשות, כי כך האלגוריתם אמר שצריך לעשות במקרים האלו.

איך צריך לעשות רפואה אישית

הטיעון הקלאסי אומר שרפואה אישית כזו לא יכולה להתקיים בעולם שבו צריכים לראות מטופל כל 10 דקות. אומרים שקבלת החלטות שלא מבוססת רק על שיקולים קרים של עלות-תועלת או רפואה מבוססת ראיות יוצרים רפואה גרועה. אבל זה לא מדוייק בכלל. רפואה שמבוססת רק על בדיקות מעבדה ורק על שיקולים קרים איננה רפואה טובה יותר אלא רפואה חלקית, כי היא מתעלמת מהגורם הכי חשוב במשוואה – המטופל עצמו.

כדי שרפואה תהיה באמת מתקדמת, אנחנו צריכים לאפשר למטפלים שלנו זמן להכיר את המטופלים. לתת זמן למטופלים לבטא את עצמם ואת החוזקות והחולשות שלהם ובעיקר את הרצון והצרכים שלהם. לפעמים הסיבה שהסוכר של המטופל לא מאוזן לא קשורה במינון האינסולין שהוא מזריק לעצמו. לפעמים הסיבה היא שהוא עובר משבר זוגי ובגלל זה לא מצליח לאזן את הסוכר. לפעמים כאבי הגב שהבחורה הצעירה מתארת קשורים להרגלי החיים שלה יותר מלבעיה בחוליות עמוד השדרה. גם אם קראתם את המחקרים האחרונים שהתפרסמו בניו אינגלנד, וגם אם האלגוריתם שמבוסס ביג דאטה אומר שצריך לעשות X, לא בהכרח תיתנו את הטיפול המתאים אם לא תדעו את זה. ובכלל, גם גם אם אתם יודעים מה הטיפול הנכון לדעתכם, לא בטוח שהמטופל מסכים. האלגוריתם שאל אותו?

את הדברים האלו אפשר ללמוד רק אם הרפואה היא באמת אישית. לא רק סטטיסטית, לא רק קשורה במאגרי המידע הרפואיים, לא בעיתונות ולא בהנחיות שיוצאות מהאיגודים המקצועיים. גם בעולם שמתבסס על טכנולוגיה אפשר לעשות את זה. רפואה בין אנשים.