ג'ון גוטמן הקים באוניברסיטת וושינגטון מעבדת מחקר שנקראת 'מעבדת הנישואין', וכל מני מחקרים מצאו סימנים קטנים ביומיום שיכולים להעלות סטטיסטית את הסיכוי לגירושין בין בני זוג. אם נבדוק את הסימנים האלו נגלה שכמעט בלתי אפשרי להמנע מהם במהלך חיי היומיום. ואם תחשבו על ההתנהגויות הללו, תגלו שאותן התנהגויות הן אלו שגורמות לילדים שלנו לכעוס עלינו, ועדיין – כמעט בלתי אפשרי להמנע מהן.

במחקרים של גוטמן הוא צילם בני זוג ובני משפחה מדברים וניסה לזהות פרדיקטורים (סימנים מקדימים) שיכולים לרמז על משבר קרב. אני עשיתי כאן התאמה של אותם פרדיקטורים למשברים והמרתי אותם לתחום ההורות, אבל היא נכונה ליחסים בכלל. תזכרו, הרי אנחנו עושים את זה כל יום.

ביקורת

ביקורת היא דפוס שקשה להמנע ממנו, ורובנו לא שמים לב בכלל לכך שמרבית האינטראקציה שלנו עם הילדים שלנו מורכבת בעיקר מביקורת.

"הכנת שיעורי בית?" הוא משפט שאומר בעצם "אני יודע שלא שיעורי בית". וזה נהיה גרוע הרבה יותר כשהאמא לא טורחת בכלל לבדוק אם הילד הכין שעורי בית כי היא פשוט "יודעת". זה משגע את הילד. הוא חושב לעצמו "למה היא מניחה שאני לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך?" והוא כמובן מתעלם מעשרים הפעמים הקודמות שהוא לא הכין שעורי בית, אבל זה בגלל שאצל ילדים ההיסטוריה נמדדת באיכות, ולא בכמות. אחרי כמה פעמים שהאמא שואלת אותו את השאלה הזו הוא מבין שבכל מקרה היא תניח שהוא לא עושה את שיעורי הבית, ולכן הוא יכול להפסיק ולנסות להכין אותם. זה גם מלמד את הילד משהו נוסף: לא משנה מה אתה עושה בפועל, משנה רק מה שאנשים חושבים עליך.

התבצרות

התבצרות היא כאשר ההורה (או בן הזוג) אומר: "אני לא מתכוון להתווכח על הנושא הזה". המשמעות היא שלילד אין שום חשיבות, לא משנה מה שהוא יאמר, אין אפשרות לערעור ואפילו לתת נימוקים הגיוניים. כשילד מרגיש שאין אף אחד שיתייחס ברצינות למה שיש לו לומר, הוא ילך לחפש אנשים אחרים שיקשיבו לו. לכו תדעו איפה הוא ימצא אותם.

התבצרות גם מלמדת את הילד שאלו שיש להם כוח פשוט לא מתעניינים במה שיש לך לומר. אז הם מפסיקים לנסות לדבר ומחפשים שיטות חלופיות לתקשורת, בין אם מדובר במעשים או בהשפעה על הרגשות של ההורים.

התגוננות

אצל זוגות התגוננות מופיעה בצורת משפטים כמו "אל תאשימי אותי, הרי את אמרת לי לעשות את זה". אי אפשר לשמוע משפט כזה ולהבין מייד מי אשם בתוצאה כי שני הצדדים כנראה אשמים. כאשר הורה אומר משפט כזה לילד שלו מתבררות שלוש אמיתות אוניברסליות:

1. הילד מעביר ביקורת על ההורה שלו.
2. ההורה באמת עשה טעות והוא נתפס על ידי הילד שלו.
3. הילד משתמש בהזדמנות הזו כדי להפיל על ההורה שלו את כל הדברים הרעים שההורה עשה, ועושה את זה בצורה של ביקורת.

ואז ההורה, בהתגוננות צפויה מנסה להפוך את זה על הילד שלו בחזרה, ותמיד, אבל תמיד הוא מסתבך.
ילד: שיקרת לי!
הורה: לא שיקרתי, אבל אתה ניסית לעשות X אז אני הייתי חייב לעשות Y. אם לא היית עושה X לא הייתי צריך לעשות Y.

אה, רגע, Y זה לא שקר? הילד מבין שגם כאשר הוא צודק, לאף אחד לא באמת אכפת. הוא מבין שהוא תמיד יהיה שעיר לעזאזל על ידי אלו שחזקים יותר ממנו, כך שחזרנו לתחושה שלא משנה מה תעשה, תמיד תהיה לא בסדר.

זלזול

למה חנות הצעצועים היא המקום שבו בטוח תשמעו הורה צועק על הילד שלו? זו חנות צעצועים, מה חשבתם לעצמכם שיקרה שם? התסכול של ההורה דומה לתסכול שלכם כשהקופאית בסופר טועה בעודף שהיא נותנת לכם. אתם רוצים לומר לה שהיא פשוט מטומטמת אבל אתם לא אומרים לה את זה כי הרי אם היא היתה חכמה כמוכם היא לא היתה עובדת בסופר. זו תחושת זלזול.

זלזול שיוצא על הילד שלכם מגיע בצורה קצת שונה. כשאתם מדברים אליו עם תחושה בטון מסויים של גועל, של שאט נפש. אם הוא עושה משהו רע ואתם אומרים לו "אלוהים אדירים, מה קורה לך? אתה מפגר? זה מה שמלמדים אותך בבית הספר?" אתם לא שמים לב לטון של הדברים כי זה רק רגע קטן במהלך היום שלכם, אבל הילד מרגיש את הטון הזה ובשבילו זה לא משהו קטן אלא משהו משמעותי מאד. הילד חושב לעצמו "הוא בטח שונא אותי".

ברור שאתם לא שונאים את הילד שלכם, אבל אם הילד שומע שנאה פעם ביום, אז אתם שונאים את הילד שלכם. גם אם אתם לא. עכשיו תרשמו לעצמכם על דף באיזה טון דיבור שוחחתם עם הילד שלכם היום.

אולטימטום

אי אפשר לומר לילד בין ארבע "אם לא תשטוף ידיים עכשיו לא תוכל לראות טלויזיה בערב". לילדים אין חוש זמן מפותח והם לא יזכרו למה הגיע העונש כמה שעות מאוחר יותר, במיוחד כשאתם לא באמת מצליחים להקפיד על העונש בעצמכם.

מה שהיינו רוצים זה שהילדים שלנו יעשו משהו רק בגלל שאמרנו להם לעשות אותו. אז רצוי לומר רק את האם, בלי העונש. "לך תשתוף את הידיים". זהו. למדו אותם לעשות את מה שאמרתם רק בגלל שאמרתם לעשות את זה. אל תחליפו את הסמכות שלכם בסמכות של משהו אחר. "אם לא תפסיק לצייר על הקיר אני אשלח אותך לחדר." עכשיו החדר יותר סמכותי ממכם, כי רק הוא יכול להפסיק את הציור, וזה גם נותן הזדמנות לילד לומר את המשפט האלמותי: "אני לא מפחד מהחדר שלי!".

לכן אימרו לילד שלכם "תפסיק לצייר." ואם הוא לא מפסיק לצייר, פשוט תשלחו אותו לחדר. הרי יש דברים שאסור לעשות גם אם לא קורה תמיד אסון כשעושים אותם. ככל שהילד ילמד מהר יותר שיש דברים שפשוט אסור לעשות, כי אסור הוא פשוט יפתח מנגנוני סופראגו מוקדם יותר, וילמד איך מתנהגים בחברה.

סוף דבר

אני מקווה שהדגשתי מספיקשאת כל הדברים האלו אנחנו עושים כל הזמן – עם בני זוג, עם הילדים. כרגיל, השלב הראשון בדרך הוא מודעות. השלב השני, זה כבר משהו אחר לגמרי.

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה, להרשם לטוויטר שלי, או להכנס לאתר של מרכז רזולוציה.