פרפקציוניזם איננו אבחנה פסיכיאטרית כמו חרדה ודכאון, אלא מבנה אישיות השואף למושלמות בכל דבר שעושים, תוך שמירה על סטנדרטים גבוהים מאוד ולעיתים גם בלתי אפשריים. אנשים עם נטייה פרפקציוניסטית נוטים להיות ביקורתיים מאוד כלפי עצמם ולפעמים גם כלפי אחרים, והם יכולים לחוות דיכאון וחרדה כתוצאה מכך שהם לא מצליחים להשיג את הסטנדרטים הגבוהים שהם שמים לעצמם. בסיסו של פרפקציוניזם יכול להיות מוטיבציה חיובית לשיפור עצמי, אבל לעיתים הוא מוביל להשפעות שליליות כאשר הוא עובר את הגבול לקיצוניות.

ד"ר תומס קיוראן (Thomas Curran) הוא פסיכולוג שחוקר פרפקציונזם ושינויים בדפוסי פרפקציוניזם בעשורים באחרונים. לפי קיוראן, ישנם שלושה אספקטים של פרפקציוניזם שהוא מתייחס אליהם: הראשון הוא פרפקציוניזם מונחה עצמי, אלו הם האנשים שמציבים לעצמם דרישות וסטנדרטים גבוהים במיוחד. הסוג השני הוא פרפקציוניזם חברתי, וזוהי התפיסה של אדם את סביבתו כתובענית, כשופטת בחומרה את מעשיו והישגיו. הסוג השלישי הוא פרפקציוניזם שמופנה כלפי אחרים — נניח, מנהל שמציב בפני הכפופים דרישות גבוהות במיוחד. לכולנו מינונים כאלו ואחרים של שלושת ההיבטים הללו באישיותנו. כלומר, לכל אחד מאיתנו יש תכונות פרפקציוניסטיות שנמצאות על רצף, זה לא אבסולוטי, כי אם רצף, שכל אחד ואחד מאיתנו ממוקם עליו.

אנו לא יודעים בוודאות מדוע מישהו מפתח פרפקציוניזם. יתכן שמדובר באנשים שגדלו אצל הורים דורשניים, שדחפו אותם להשיג מטרות ולהצליח בלי להתייחס להנאה מהדרך. השערה נוספת שילדים שגדלו דווקא בסביבה כאוטית וחסרת יציבות מפתחים פרפקציוניזם כדרך ליצור תחושת בטחון. השערות נוספות כוללות את הצורך של האדם לא לפגוש רגשות קשים כמו חרדה או בדידות ופיצוי על ידי השקעת כל כולו במשימה נתונה עד שהוא לא מצליח כלל להרגיש את הרגשות שלו. פעמים רבות הפרפקציוניסטים מרגישים ערך עצמי נמוך, כך שהם צריכים לקבל אישור מצד אחרים וגם אישור עצמי על כך שהם שווים, בעוד כשלונות נחווים כאיום על הקיום שלהם.

ויתכן גם שהחברה שבה אנו חיים דוחפת אותנו לפרפקציוניזם. באחד ממחקריו של קיוראן הוא השווה נתונים בין סטודנטים שענו על שאלונים להערכת פרפקציוניזם ב-1989 לבין נתונים מסטונדטים מ-2016. נמצא שבאופן כללי הייתה עלייה מובהקת בשלושת המרכיבים העיקריים של פרפקציוניזם, אולם הממצא המשמעותי ביותר היה שהעלייה בפרפקציוניזם החברתי הייתה כפולה מאשר בשני המרכיבים האחרים. כלומר, ניתן לומר שלאורך שני העשורים האחרונים אנשים מרגישים שהחברה מעודדת (או דורשת) מהם להיות מושלמים הרבה יותר מבעבר.

מי לא מכיר את השאלה הנפוצה בראיונות עבודה "מהי החולשה שלך", ושכולם אומרים שהתשובה צריכה להיות "החולשה שלי? שאני פרפקציוניסט". כאילו חברתית כבר הפנמנו שפרפקציוניזם זה דבר טוב. אנשים מרגישים שפרפקציוניזם מהווה את אחד היתרונות שלהם בהתנהלות היומיומית, שהפרפקציוניזם נותן להם יתרון על אנשים אחרים בזכות הקפדה על פרטים, ארגון וסדר, יכולת הבנה של התמונה הכללית ומוטיבציה לגרום לכולם להפיק מעצמם את המקסימום האפשרי.

אנחנו מספרים לעצמנו שאם רק נשקיע יותר, אם רק נצטיין יותר, אם רק נדייק יותר או רק נהיה מוצלחים יותר אנחנו יכולים להשיג כל מה שאנחנו רוצים. זה החלום האמריקאי כפי שמופיע בסרטים. זו התמצית של התרבות השבה אנחנו חיים. אנחנו מתייחסים ליזמים, ממציאים או אנשים מצטיינים בתחומם כפרפקציוניסטים מוצלחים. בעולם שבו הכל נמדד וכל הצלחה מיוחצנת דרך רשתות חברתיות, מציונים בבחינות בבית הספר, דרך הצטיינות בעבודה ועד מחיר הרכב החדש שקנה השכן, אין פלא שכולם רוצים כל הזמן להיות מושלמים. וזה יוצר אצלנו לחץ. אבל אנחנו שוכחים שפרפקציוניסט אמיתי משלם מחיר על הפרפקציונזם שלו ולפעמים המחיר יהיה כבד. מנסיוני כקלינאי אני מכיר פרפקציוניסטים רבים שמתמודדים עם חרדה, דכאון, הפרעות אכילה ואפילו חשיבה אבדנית. במקרים הקלים יותר, יש להם תחושת חוסר שביעות תמידית מהחיים שלהם, לחץ כרוני ודחיינות קיצונית שיכולים להוביל לפספוס הזדמנויות בחיים.

בעולם האמיתי, לא תמיד עבודה קשה ומאמץ מתמשך מביאים לתוצאות המקוות. למעשה, יש הרבה יותר מדי מקרים שהפרפקציוניזם שעוזר לכם בעבודה גורם לבעיות בתחומים אחרים של החיים. הבעיה נוצרת כאשר אסטרטגיה שפיתחנו כדי להתמודד בתחום אחד לא מתאימה לתחום אחר של החיים והופכת בעצם למכשול: לדוגמא, תשומת לב לפרטים יכולה לגרום לכם להיות עובד מצטיין בעבודה מכיוון שאתם לא עושים טעויות, אבל גם לגרום לכם להראות אובססיבים, חרדתיים ואיטיים במיוחד.