אולי נתחיל עם ההגדרה הבסיסית. הפרעה ביפולרית, שמוכרת גם בשם "מאניה-דפרסיה, או הפרעה דו קוטבית" היא מצב נפשי שמאופיין בשינויים קיצוניים ומתמשכים במצב הרוח. אנשים עם הפרעה ביפולרית יכולים לחוות תקופות של מאניה – תחושת אופוריה מוגברת, אנרגיה גבוהה, תחושת עצמאות מוחלטת, ולעיתים גם התנהגות אימפולסיבית וחסרת שיפוט – ותקופות של דיכאון, שבהן התחושות הפוכות לחלוטין: מצב רוח ירוד, חוסר עניין בפעילויות יומיומיות, חוסר אנרגיה, ולעיתים גם תחושות של חוסר ערך או אשמה.

הפרעה ביפולרית היא לא תופעה נדירה. למעשה, על פי הערכות, בין אחוז ל-3 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה הזו במידה מסוימת במהלך חייהם. חשוב להבין שזו הפרעה שמופיעה בצורה שונה אצל כל אדם, ואין תבנית אחת שמתארת אותה באופן מוחלט. ישנם כאלה שחווים פרקים קלים יחסית, בעוד אחרים מתמודדים עם מצבים חמורים יותר שדורשים התערבות רפואית דחופה.

כשאנחנו מדברים על התסמינים הייחודיים של ההפרעה הזו, חשוב להבחין בין שני המצבים המרכזיים – המאניה והדיכאון.

• במאניה, התסמינים יכולים לכלול תחושות של עלייה באושר ובביטחון עצמי, אך לעיתים קרובות גם חוסר שיפוט נכון והתנהגות אימפולסיבית. אנשים במצב זה עשויים להוציא כסף בלי מחשבה, לקחת סיכונים מיותרים, או אפילו לפתח פרויקטים גרנדיוזיים שלרוב אינם מציאותיים. מצד שני, הדיכאון ביפולרי מתאפיין בירידה חדה באנרגיה, חוסר תקווה, ואפילו מחשבות אובדניות.

ההפרעה הביפולרית לא רק משפיעה על מצב הרוח, אלא גם על היכולת לתפקד בצורה תקינה בחיי היומיום. השינויים הקיצוניים במצב הרוח יכולים להקשות על שמירה על עבודה קבועה, על קשרים בין-אישיים יציבים, ולעיתים אף על חיי המשפחה. החלק המורכב ביותר הוא שמרבית האנשים לא תמיד מבינים שמצבם הנפשי מצריך התייחסות רפואית, ולעיתים חולפים שנים עד שהאבחנה הנכונה מתקבלת.

במישור הפסיכולוגי, ההפרעה הזו מעוררת עניין רב, מכיוון שהיא משלבת בין גורמים ביולוגיים, גנטיים וסביבתיים. ישנם חוקרים שמאמינים כי המוח של אנשים עם הפרעה ביפולרית פועל בצורה שונה מבחינה כימית – ישנה נטייה לחוסר איזון בחומרים כמו סרוטונין ודופמין, שהם נוירוטרנסמיטורים שאחראים על וויסות מצב הרוח. בנוסף, ישנה השפעה גנטית חזקה – אם אחד ההורים סובל מההפרעה, הסיכוי של ילדיהם לפתח אותה גדל באופן משמעותי.

מעבר לגורמים הביולוגיים, ישנם גם מנגנונים פסיכולוגיים וסביבתיים שמשחקים תפקיד חשוב. חוויות ילדות, טראומות, וגם גורמים סביבתיים כמו לחץ ומתח, יכולים להיות הטריגר שמפעיל את ההפרעה. ההבנה של המנגנונים האלה חשובה לא רק למחקר, אלא גם כדי להעניק תמיכה טובה יותר לאנשים שחיים עם ההפרעה.

נחזור עכשיו לשינוי החברתי ביחס להפרעה ביפולרית. בעבר, התפיסות החברתיות כלפי הפרעה ביפולרית היו נגועות בסטיגמה. אנשים לא הבינו מה זו ההפרעה הזו, והיו מי שראו בה סימן לחולשה או חוסר יציבות אישיותית. אבל בשנים האחרונות, הודות למודעות הציבורית הגדלה ולשיח הפתוח בנושא בריאות הנפש, יש יותר הבנה וקבלה של אנשים עם הפרעה ביפולרית. ההבנה שזו מחלה כמו כל מחלה אחרת, ולא סימן לחולשה, משנה את פני השיח הציבורי ומסייעת לאנשים לקבל את התמיכה שהם זקוקים לה.

גם בעולם התרבות, ישנן דמויות רבות שמתמודדות עם הפרעה ביפולרית, ולעיתים קרובות משמשות כדוגמאות לתופעה זו. אחת הדמויות המוכרות היא זו של וירג'יניה וולף, הסופרת הבריטית המפורסמת, שתיארה רבות את ההתמודדות האישית שלה עם מאניה ודיכאון בכתביה. גם האמן וינסנט ואן גוך, שלפי ההערכות סבל מהפרעה ביפולרית, הוא דוגמה לעוצמתה של ההפרעה הזו, שבאה לידי ביטוי בעבודותיו המורכבות והייחודיות.

אבל, כמו בכל נושא מורכב, גם בתחום של הפרעה ביפולרית יש דילמות לא פשוטות. אחת השאלות המרכזיות היא איך להבחין בין קווי אישיות יצירתיים ואינטנסיביים לבין תסמיני ההפרעה. הרי הרבה מאנשים שמזוהים עם הפרעה ביפולרית הם אמנים, יוצרים, או מנהיגים שפעלו בתחומים שונים – איך אפשר להבדיל בין אנרגיה יצירתית גבוהה לבין מאניה? שאלה נוספת נוגעת לאבחון – האם כל שינויים קיצוניים במצב הרוח מצביעים על הפרעה ביפולרית, או שמדובר בעניין חולף?

שאלות אלו מעלות את הדיון למקום של חיפוש אחרי איזון – איך נוכל לזהות ולהבין את ההפרעה בצורה מדויקת יותר, איך ניתן להבחין בין יצירתיות לבין חוסר איזון, ומהי הדרך הנכונה לתמוך באנשים שחיים עם ההפרעה?