המשפטיזציה של הפסיכיאטריה (פרק א')
עד לפני כשנה לא היו בבית החולים שאני עובד בו מחלקות סגורות. כחלק מהרפורמה בבריאות הנפש הוחלט להעביר חלק מהטיפול בחולי הנפש לבתי החולים הכלליים, בין היתר על מנת להדגיש שמחלות פסיכיאטריות הן מחלות ככל המחלות, ולא צריך להרחיק את המטופלים לבתי חולים מיוחדים. המשמעות עבורנו היא שבשנה האחרונה מספר האנשים שמאושפזים בכפייה במחלקה החל לעלות, וכאשר אדם מאושפז בכפייה, נלקחת חלק מהחרויות שלו, ואנחנו מעורבים בהחלטה הזו.
א. בדיון בפני ועדה פסיכיאטרית ובדיון בערעור על החלטותיה, רשאי החולה להיות מיוצג על ידי עורך דין.
ב. היה החולה מאושפז על פי הוראת אשפוז או נמצא בטיפול מרפאתי על פי הוראה לטיפול מרפאתי, זכאי הוא להיות מיוצג בדיון כאמור בסעיף קטן(א) על ידי עורך דין שנתמנה לתת שירות משפטי לפי הוראות חוק הסיוע המשפטי, התשל”ב 1972
החברה הישראלית עוברת תהליך משפטיזציה, תהליך שבו כמעט כל ההחלטות נבחנות כל הזמן דרך המשקפיים של בית המשפט. אנו מביאים לבית המשפט כמעט כל החלטה שמתקבלת או כל דבר שקורה בחיים שלנו – מפרידה בין בני זוג ועד לבדיקת החלטות שמקבלים בכירים או הממשלה. לפעמים הדרך הנכונה לבדוק את הדברים לא נמצאת בבית המשפט ואפשר לקבל החלטות בלי השופטים, אבל התרבות שלנו היא כזו שבה דברים לפעמים נבחנים רק בעיניים משפטיות, גם אם זו לא הזווית היחידה שבה צריך לבדוק את הדברים.
אין כמעט מאושפז בכפייה (בתחילת האשפוז לפחות) שמעוניין להשאר במחלקה. זה הרי כל העניין. חלק מהחולים מסתייעים בעורכי דין כדי להשתחרר מאשפוז. הבעיה שלנו הרופאים וגם של הועדות הפסיכיאטריות היא שכולם מפחדים מעורכי הדין. החלטות רבות מתקבלות על פי שיקולים משפטיים ולא על פי שיקולים רפואיים. לפעמים אנחנו מביאים לועדה חולים כדי שהוועדה תשחרר אותם (או במילים אחרות – שמישהו אחר ייקח את האחריות על השחרור). לפעמים הועדה משחררת מטופלים שאנו ממליצים שיש צורך בהמשך אשפוז, בגלל שהועדה חוששת מתביעה. פעמים רבות אנחנו מסכימים להחלטות הועדה (גם לשחרורים).
הערת ביניים: שלא יובן אחרת – אני חושב שאנשים חסרי ישע זכאים להגנה מהמדינה מפני עוולות של המדינה.
המטרה בחוק היתה לדאוג שלא יהיה מצב שאנשים מאושפזים בכפיה בלי סיבה מוצדקת. רופאים נשבעו לשמור על טובת המטופלים שלהם. עורכי דין אמורים לפעול לטובת האינטרסים של הלקוחות שלהם. אבל מה עושים במצב שבו הרצון של החולה יפגע בבריאותו? מי שלא חולה במחלת נפש ולא רוצה לקבל טיפול תרופתי לא חייב לקבל אותו. אף אחד לא יכריח חולה סוכרת לקבל טיפול תרופתי. אבל חולה סכיזופרניה אפשר להכריח כאשר המחלה שלו גורמת לסכנה לאחרים או לעצמו, בגלל שהמחלה גורמת להפרעה בבוחן המציאות. חולה סוכרת מבין שהוא חולה אבל חולה סכיזופרניה לפעמים לא מבין שהוא חולה.
בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר עורכי דין שמגיעים לדיוני הועדה הפסיכיאטרית כשהמטרה שלהם היא “לנצח” ולשחרר את המטופל. זה משהו שאני מתקשה להבין. את מי בדיוק מנצחים פה? את המחלקה שחושבת שמוקדם מדי לשחרר את אותו אדם? האם אותו עורך דין חושב שיוצא למישהו אישית משהו מזה שאדם מאושפז בניגוד לרצונו? האם המטופל הרוויח משהו בזה שהוא שוחרר לפני הזמן? פרט להיותו חופשי כמובן.
נניח שעורך הדין “ניצח” והצליח לגרום לועדה לשחרר את המטופל בניגוד לעמדת הרופאים המטפלים. מי אחראי למצבו של החולה? הוא עצמו? המשפחה שלו? עורך הדין לא אחראי לחולה לאחר שהוא שוחרר. הוא אולי יפגוש אותו באשפוז הבא ואולי לא (זה תלוי בתורנות של עורכי הדין). הרופאים אחראים למצבו כל עוד הוא מאושפז אבל ברגע שהוא משתחרר הם לא יכולים לקחת אחריות על המצב. אנחנו לא עורכי דין, אנחנו רוצים לעזור לאנשים, לא לקחת אותם לדיונים בבתי משפט. איך משתחררים מהתסבוכת?
ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה .
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
2 תגובות לרשימה ”המשפטיזציה של הפסיכיאטריה (פרק א')“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שישי, 06 ביולי 2007 בשעה 22:46
המישפטיזציה של כל תחומי חיינו היא אסון.
מצד שני ידועים לא מעט מיקרים בעבר בהם אושפזו אנשים שלא היו צריכים אישפוז/הרחקה מהחברה.
תגובת הייתר לתופעות האלו היא חוסר אמון ומכאן הדרך לבימ"ש קצרה.
לדעתי בעלי מקצוע ישראלים וגם פסיכיאטרים, לא מבינים כי עליהם לשכנע ולהסביר בכדי לגייס את הרצון הטוב של הקליינטים ובני המשפחה שלהם.
זה נכון בכול התחומים החל בהמלצות של מהנדסים בתחום התחבורה דרך משפטנים ועד רופאים. האבסורד הוא שאילו היה אפשר לתבוע את בתי המשפט (משום שרוב האנשים שמגיעים אליהם לא מבינים את פסקי הדין) היינו רואים אנומליה ישראלית נוספת.
יום שישי, 23 בנובמבר 2012 בשעה 1:37
מי שאינו יכול לסבול את החום, שלא יעמוד במטבח. עצם הפעולה של כליאה ושלילת חירות היא פעולה משפטית. ברגע שבמחלקה סגורה שוללים מאנשים חירות, כבר נוקטים כלפיהם צעד משפטי. המשפטזציה החלה ברגע שכלאו אדם בניגוד לרצונו. מי שלא רוצה משפטיזציה, שלא ינקוט אקטים בעלי נפקות משפטית כגון שלילת חירות