עוד מחשבות על התנהגות אנושית בסביבה דיגיטלית
קראתי את הפוסט המשובח של דנה בויד על סיום פרשת לורי דרו והתאבדותה של מייגן מאייר (פרשנות) והתעוררו בי מחשבות נוספות על דפוסי ההתנהגות האנושית בסביבות דיגיטליות. תזכורת קצרה: מייגן מאייר ובתה של לורי דרו למדו באותו בית ספר והיו יריבות מושבעות. לורי דרו החליטה שהיא צריכה להתערב בסכסוך בין הילדות והחלה להתעלל במייגן מאייר באמצעות האינטרנט על ידי התחזות ברשת החברתית ששתיהן היו חברות בה. התוצאה היתה התאבדותה של מייגן מאייר.
גם ההתאבדות האחרונה של אברהם ביגס בשידור חי באינטרנט וגם פרשת לורי דרו מעוררת תחושות קשות כלפי הסביבה הדיגיטלית. בפריזמה הצרה של העיתונות הפופולרית, הרשת היא סביבה קרה ומנוכרת שמאפשרת לאנשים להתאבד ולאחרים להתעלל רגשית בקטינים. מקום שבו האדם יחוש בודד, זר וחסר כוחות בהתמודדותו עם העולם האכזר. הרשת מאפשרת לפדופילים לפגוש ילדים, מאפשרת לעבריינים לרמות אזרחים תמימים ובאופן כללי מהווה איום על שלוותו של האזרח הפשוט.
הרגש העיקרי המתעורר כאן הוא חרדה. הסיבה לכך, היא שבעצם הרשת הביאה את העולם אל תוך הבית שלנו. אותו עולם שעד היום יכולנו "להתנחם" שהוא מתרחש אצל אחרים- כל אותם מציקים, פדופילים, עבריינים או מטרידים נחת לנו בתוך הבית בצורת חשבון ברשת חברתית. "הניראות" של הפחדים שלנו מעצימה את אותם פחדים. זה מפחיד אותנו כי מנגנוני ההתמודדות החזקים ביותר של המין האנושי הם הכחשה והדחקה, אבל אם אנחנו פותחים את האינטרנט שלנו, בתוך המבצר שלנו, בחדר שלנו ופתאום אנחנו רואים את כל הדברים האלו אצלנו בבית אנחנו לא יכולים להדחיק ולהכחיש.
כאשר אנחנו נתקפים בחרדה כלפי משהו בלתי נודע, אנו מגיבים בתוקפנות או בהתנתקות. במקרה שלנו מדובר בחקיקת חוקים נוקשים נגד כל אותם דברים נוראים שקורים רק ברשת או מניעת גישה שלנו ושל בני ביתנו לאותם דברים. אבל חקיקת חוקים נגד הדברים שמתרחשים באינטרנט לא תעלים את אותם דברים. לא יתאבדו פחות, או יטרידו פחות. הדבר היחיד שיקרה הוא שאנחנו לא נשמע על זה יותר. התעלמות/הדחקה הוא מנגנון חשוב בהתמודדות אבל הוא יעיל רק לתקופה מוגבלת, כיוון שהבעיה ממשיכה גם אם איננו רואים אותה ולרוב היא ממשיכה לגדול ולהתפתח כאשר היא נסתרת מהעין.
יותר מכך, ככל שעובר הזמן אני רואה פער הולך וגדל שנובע מההבדל בין בתי הגידול של האוכלוסיות השונות בנוגע לסביבה הטכנולוגית שבה הם גדלו. אפילו הורים צעירים יחסית, בני 35-40 מגלים די מהר שיש פער ניכר בתפיסה של קשרים חברתיים בינם ובין ילדיהם, שיכולים כבר להיות בני 10-15. הילדים האלו נולדו לסביבה שבה הטכנולוגיה היא חלק מהחיים, הרחבה של החיים. אין דבר כזה לא להיות מחובר וזמין, המושגים של פרטיות וגבולות עוברים שינויים מואצים ולעיתים קרובות אנשים מבוגרים יותר מתקשים להפנים את השינויים שעוברים על הילדים מבחינות אלו מפני שהסביבה שהם גדלו בה התנהלה על פי סט חוקים אחר.
מהו הפתרון? מרכיבים שונים של חינוך, נורמות וחוקים. אבל החקיקה והחינוך לא צריכים להיות מופנים אל הנוער (או לפחות לא רק אל הנוער). החינוך צריך להיות מופנה אל המבוגרים כדי לאפשר להם הסתגלות לעולם המשתנה, הסתגלות שפעמים רבות הם אינם מסוגלים לבצע לבד. אם לא ניתן כלים להורים להשתלב בעולם הדיגיטלי, איך אפשר לצפות שהם ישמרו על הילדים שלהם? איך אפשר לצפות שהם ידעו איך להתנהג?
לקבלת דואר אלקטרוני על עדכונים חשובים/טקסטים חדשים יש להרשם לרשימת התפוצה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה