הגולש ג' (הפרטים המלאים שמורים אצלי) קורא באופן קבוע את הבלוג וביקש ממני לשתף את החוויות שלו מהתקופה שבה הוא התחיל טיפול תרופתי. אם יש לכם טקסטים שאתם רוצים לשתף גם אתם מוזמנים לשלוח אלי ואם הם יתאימו הם יפורסמו כאן בבלוג.

——————————

אני לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג, ומה שאומר כאן מבטא את דעתי, נסיוני ותחשותיי בלבד. מצד שני, אני חושד שזה בדיוק מה שיגרום לחלק מכם לקרוא את הדברים.

***

לתרופות הפסיכיאטריות יש אוהדים מושבעים ושונאים מרים, יש שמהללים אותן ויש שמשמיצים. אבל רוב האנשים, אני חושב, פשוט חוששים מהן.

אני, למשל, חששתי שהתרופות ישפיעו לי על האופי, היצירתיות, המיניות. או שאולי בעצם זו הייתה הגאווה שלי עליה ניסיתי לגונן, כמה שזה בנאלי ומביך להודות. במיוחד אחרי שבמשך המון שנים התעקשתי לא לקחת תרופות ואף מצאתי לזה נימוקים כבדי משקל ופיתחתי סביבם אידיאולוגיה שלמה. ובכל זאת, יום אחד, התחלתי לקחת אותן.

זה קרה בערך 15 שנים אחרי הפעם הראשונה ששוחחתי עם פסיכולוג על "הבעיות שלי". בזמן הזה הספקתי לשרת בצבא, ללמוד, לעבוד, להתפתח אישית, מקצועית וחברתית ולשוחח ברצינות עם עוד שלושה אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש.  במשך השנים היו עליות ומורדות, תקופות טובות יותר ופחות בהן סבלתי במינונים שונים מדיכאון, חרדות, מתח יומיומי, אובססיביות, כעסים, תסכול, דכדוך או מועקה. לפעמים, התנודות במצב הרוח שלי היו בסינכרוניזציה עם ההתרחשויות ה"אובייקטיביות" בחיי, אבל לא תמיד.

זה לא פשוט להרים ידיים

תמיד אמרתי לעצמי שאסור להרים ידיים. שהכל תלוי בי. שעם די כוח רצון, סבלנות ואומץ אוכל להתמודד עם כל הקשיים, האמיתיים והמדומים. אבל בנקודה כלשהי חשתי שכל זה לא מוביל לשום מקום. שהתקופות הטובות מתקצרות והתקופות הרעות הופכות אכזריות יותר. בגיל 30 ומשהו, חיי המשיכו לנוע ממשבר למשבר, ובמקביל מצאתי שאני נהנה פחות ופחות מדברים שפעם גרמו לי הנאה. חיי האהבה שלי וקשריי עם משפחה וחברים, היו מלאי אכזבות. הרגשתי רע. סבלתי מבעיות עיכול, עור וגב, כאבי ראש והפרעות שינה, חליתי לעיתים קרובות ונעשיתי עייף וחסר אנרגיות, רגזן, שחוק וחסר תקווה.

מלבד הצער על כל מה שהחמצתי בדרך, חשתי מצוקה כשהבנתי שאני עלול להמשיך בזה עוד שנים רבות וכי כלל לא בטוח שהמצב ישתפר – להפך, כל ניסיון להביט לעתיד עורר בי ייאוש. ואז נזכרתי באפשרות האחת שלא ניסיתי: לקחת תרופות.

לעשות שינוי בחיים

החדשות הטובות הן שאישיותי לא השתנתה, לפחות עד כמה שאני יכול להעיד. אני אותו האדם שהייתי לפני התרופות, כולל חלק גדול מהבעיות. לצערי, אני לא מבני המזל שהטיפול התרופתי שיפר את חייהם מהקצה אל הקצה באופן מיידי, מהיר ודרמטי. אני כן מאלה שהטיפול התרופתי (בעיקר SSRI במקרה שלי) שיפר קצת את איכות החיים שלהם, תרם מעט יציבות, עזר לצלוח תקופות קשות ואפשר לתרגם את כל זה לשינויים אמיתיים בחיים.  אחרי שחילץ אותי מאפיזודת דיכאון מגבילה במיוחד, הטיפול ב-SSRI היה "החיזוק" או "התוסף". הוא תמך בהרבה שינויים קטנים אך משמעותיים שעשיתי והעניק לי יותר סבלנות, אומץ וכוח רצון ממה שהיו לי מעולם.

קל להתרגל למה שנוח ולשכוח איך היה, ותמיד כיף יותר כשהשינוי ברור ומהיר. אבל אחרי תקופה מסויימת של טיפול, נאלצתי להודות לעצמי שאני מרגיש טוב יותר. נדודי השינה פסקו. נעשיתי פחות כעסן ונעלב והפסקתי לבזבז זמן על מריבות מיותרות. חלק הרבה יותר גדול מהחיים שלי הוקדש לפנאי במקום לעבודה. בכמה תחומים בחיי חלו שינויים מפתיעים. לדוגמא: אחרי שמעולם לא יכולתי לעמוד על במה או לדבר לפני קבוצת אנשים בלי להתעלף, התחלתי בשנים האחרונות להרצות בפני קהל. זה לא נעשה קל – אבל זה נעשה אפשרי.

להפתעתי, ובניגוד לחששותיי, הטיפול השפיע לטובה גם על חיי המין שלי. כי בסופו של דבר, אחרי התאמות כאלו ואחרות, תופעות הלוואי מצטמצמות או נעלמות. לעומת זאת, השיפור במצב הרוח ובמצב הבריאות הכללי, בדימוי העצמי ובנקודת ההשקפה על החיים, מורגש בהדרגה בכל מיני תחומים, כולל בחיי המין.

מתי כדאי לקחת תרופות?

אני יודע לדבר רק על החוויות שלי ומה שטוב לאחד בוודאי לא טוב לאחר. בכל אופן, זו דעתי:

אם אתם חשים "תקועים", במבוי סתום, לא מתקדמים ואפילו נסוגים בגלל הקשיים הרגשיים שלכם; אם אתם מגלים שכל משבר קשה מקודמו, או שאתם נעים ממשבר למשבר ומבזבזים את חייכם על מצוקות ודאגות; או סתם, אם ממש רע לכם או שקשה לכם כל הזמן – במקרים כאלה, כדאי מאד לדבר עם פסיכיאטר ולהקשיב למה שהוא אומר.

כמובן, כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע אחראי שיש לכם כימייה איתו, שאתם בוטחים בו וסומכים על דעתו ואחרי שהבנתם את המשמעויות. וחשוב לזכור שהטיפול התרופתי לא בהכרח יפטור אתכם מהמשך המאבק היומיומי (אבל סיכוי טוב שיעשה אותו קל יותר) ובעיקר, לא פוטר אתכם מאחריות לחיים שלכם.

אדרבא: גם להחליט לקחת תרופה זו צורה של לקיחת אחריות. לא צריך לוותר על כוח הרצון, הסבלנות והאומץ – אבל מותר לקבל עזרה.