בשנים האחרונות יש רבים שיוצאים נגד הפסיכיאטריה בטענה שהעליה בשימוש בתרופות פסיכיאטריות היא דבר רע, ונגד מערכות הבריאות שמנצלות את הזמינות של התרופות כתחליף זול ומהיר במקום פסיכותרפיה. הטענה הנפוצה היא שטיפול תרופתי הוא פתרון קל ומהיר בעוד 'טיפול אמיתי' כמו פסיכותרפיה הוא הטיפול האיכותי שנזנח. האמת היא שיש משהו בטענות האלו, אבל כרגיל התמונה הזו מורכבת הרבה יותר.

תרופות פסיכיאטריות זה דבר מסובך.

ראשית, כדאי לדעת שגם לתרופות לוקח זמן עד שהן מתחילות להשפיע, וגם כשהן משפיעות הן לא משפיעות על כולם באותה מידה. יש הטוענים שהתרופות הפסיכיאטריות לא טובות יותר מפלסבו (לא נתחיל כאן שוב את הדיון), ויש הטוענים שהסטטיסטיקה משקרת כי מרבית הנוטלים תרופות לא סובלים באמת מהבעיות שעליהן נחקרו התרופות. בחלק מהמקרים אנו צריכים לעבור מספר תרופות עד שאנו מצליחים למצוא את התרופה המתאימה וכל זה כמובן לוקח זמן.

חוץ מזה, יש לנו את הבעיות המוכרות עם התרופות. הרי ציפרלקס זו תרופה נוגדת דיכאון ולא רשומה כנוגדת חרדה (למרות שהיא עושה את זה מצויין), וכידוע לכל מי שמתעסק בתחום סרוקוול זו תרופה שרשומה לטיפול בסכיזופרניה, מאניה דיפרסיה ודיכאון אבל לא לחרדה או להפרעה אובססיבית קומפולסיבית. בספר האבחנות הפסיכיאטריות (DSM) שמהדורתו החדשה יצאה לאחרונה, יש קריטריונים ברורים מה זו חרדה ומה זה דיכאון, מה זו סכיזופרניה ומהי אובססיה, אבל התרופות נבדקו למול אחבנה בספר ולא לפי סימפטום או תלונות של מטופלים, כך שאם אתה נותן תרופה שרשומה לסכיזופרניה למישהו שסובל מ OCD קשה אתה גם עובר על החוקים והמטופל לא יכול לקבל השתתפות של התרופה בקופת החולים, כך שבטח זה לא בסדר. אגב, אם מישהו חושב שאבחנות שאינן פסיכיאטריות הן מדעיות יותר שיקרא איך החליטו מה תוצאת הבדיקה של גלוקוז בדם שקובעת אם יש לך סכרת. התוצאה היא שאנשים חושבים שאסור לקחת תרופות לבעיות פסיכיאטריות כי זה לא טוב. עכשיו תחשבו מה יקרה אם יגידו לכם שאסור לכם לקחת אקמול לכאב ראש כי אין אף בדיקת דם או הדמיה שמוכיחה שיש לכם כאב ראש. בערך אותו דבר.

אולי פסיכותרפיה עדיפה על תרופות?

יש כאלו שיטענו שפסיכותרפיה עדיפה על תרופות. כאילו שהם יודעים מראש איזו שיטת טיפול פסיכותרפויטית תעזור יותר למטופל ספציפי. כאילו שפסיכולוג באמת יודע מראש עם הטיפול הנארטיבי או הקוגניטיבי הוא זה שיעזור למטופל שיושב לפניו. הוא יודע בערך כמו שהפסיכיאטר יודע. שטיפול מסוג X עוזר למטופלים מסוג Y ב Z אחוז מהמקרים כי זה מה שהנסיון שלו והמחקרים מראים. אבל במקרה בודד זה פחות רלוונטי.

פסיכותרפיה בהחלט עוזרת לאנשים. השאלה היא כמובן מה עוזר לאנשים בפסיכותרפיה. האם זה הקשר עם המטפל, העובדה שבפגישה של שעה בתדירות שבועית עם מטופל אפשר ללמוד יותר על המטופל ובעיותיו מאשר בפגישה דו שבועית או חודשית לרבע שעה אצל פסיכיאטר, או שמא זו העובדה שיש מי שמקשיב לך ומבין אותך ואולי עוזר לך להגיע לתובנות חשובות.  הפסיכותרפיה מסייעת לאנשים להבין את מה שהם מתמודדים איתו ואם יש טריגרים שגורמים להחמרה במצב ואיך התרופות משתלבות (או לא משתלבות) בטיפול. אבל כשיטת טיפול, פסיכותרפיה גם לא תמיד עוזרת, ולא תמיד לוקח לה 16 שבועות להגיע לתוצאות רצויות. לפחות בתרופות יש הנחיות, הסכמות בינלאומיות איך מתחילים, כמה זמן לחכות עד שמצפים לתוצאה חיובית ומתי יש מקום לשנות או להוסיף טיפול. כשמתחילים טיפול דינמי, מתי מתאים לומר שהטיפול לא מתאים?

איזה טיפול עדיף?

התשובה כמובן ברורה: הטיפול העדיף הוא הטיפול שעוזר למטופל, ולא משנה אם הוא מגיע מהאסכולה שלכם או מהאסכולה ההפוכה. הויכוחים איזה טיפול עדיף הם חשובים ברמה התאורטית, אבל ברמה הפרקטית – כשנמצא מולכם מישהו שסובל מדיכאון, או חרדה או כל בעיה אחרת, צריך להציע לו את כל האפשרויות, לתעדף אותן עבורו ולהנחות אותו איך לנהל את הטיפול בצורה הטובה ביותר. לבחון לשלב תרופות פסיכיאטריות עם פסיכותרפיה, להוסיף פעילות גופנית, תמיכה ממשפחה, מסגרת תעסוקה כזו או אחרת, שינוי בתזונה או בהרגלי היומיום, דיקור סיני או מדיטציה ובכלל כל דבר שיכול לסייע לאדם. תרופות יכולות להיות תשובה טובה לחלק מהתסמינים בזמן שפסיכותרפיה יכולה לתת מענה לתסמינים אחרים.

הדבר הכי חשוב הוא לא להתקבע בקונספציה אחת, והכוונה היא גם למטפלים וגם למטופלים. לא חסר אנשים שאומרים 'פסיכותרפיה לא מתאימה לי' או 'אני נגד תרופות' ואפילו 'פעילות גופנית זה ממש לא אני'. ולהיות מדוכאים מתאים לכם? לסבול מחרדות כן?  פנו למישהו עם ראש פתוח שינהל איתכם אתאסטרטגיית הטיפול בלי לפסול אף אפשרות מראש.