בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב עלי מתוך קריאת האתר הזה, טיפול באמצעות האינטרנט הוא רק חלק מדרכי הטיפול שאני משתמש בהם כשאני מטפל באנשים. ברוב המקרים אני נפגש לפגישות פנים אל פנים לצורך טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. האינטרנט עבורי הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה. בעקבות הכתבה שפורסמה בעיתון הארץ נשאלתי האם טיפול באמצעות האינטרנט עובד?

במרכז רזולוציה אנחנו משתמשים בכל מני כלים כדי לעזור לאנשים ואנחנו משתמשים בטיפול באמצעות האינטרנט בכמה רמות: הרמה הפשוטה ביותר היא כלי לשמירת קשר והעברת מידע בין מטפל למטופל. הרמה השניה היא שימוש באינטרנט למילוי שאלונים או למעקב אחרי ביצוע מטלות 'שעורי בית' או תרגולים שנקבעו כחלק מהטיפול הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי, והרמה השלישית היא ביצוע פגישות טיפוליות בין מטפל למטופל באמצעות וידאו-צ'אט כמו באמצעות תוכנת skype.

הדרך המקובלת ברפואה בכלל, ובפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה בפרט כדי לקבוע אם טיפול מסויים עובד או לא עובד נקראת Evidence Based Medicine. הרעיון הוא שכדי לקבוע אם טיפול עובד צריך לבצע מחקרים שונים בדרכים מקובלות ומוסכמות שיוכיחו את יעילות הטיפול בהשוואה לטיפולים אחרים. היתרון של הגישה הוא שכך באמת ניתן להשוות בין טיפולים. אבל צריך להבין שכדי לבצע מחקר צריך שאוכלוסיית הנבדקים תהיה הומוגנית ככל האפשר – כלומר שלכולם תהיה בדיוק את אותה בעיה. המציאות לצערנו היא שגם אם לשני אנשים יש סכרת, או בתחום הפסיכיאטריה לשני אנשים יש דיכאון, זה לא בדיוק אותו דבר. לכן צריך לקחת בזהירות גם ממצאי מחקרים ולהתייחס אליהם בשיקול דעת.

יש גופים שמעודדים EBM. הרופאים כמובן אך לרוב אלו ממשלות, קופות חולים וחברות ביטוח. הסיבה היא שהגישה הזו מאפשרת להם לומר על מה הם מוכנים לשלם ועל מה הם לא מוכנים לשלם ויש צדק גם בדבריהם. הבעיה היא שיש להם גם אינטרס כלכלי שלפעמים משפיע יותר מהאינטרס הרפואי. אם אני מוצא שלמטופל שלי צריך לתת 40 מ"ג ציפרלקס ביום, למרות שהמחקרים מראים שברוב המקרים צריך לתת עד 20 מ"ג ציפרלקס ביום, מי צודק במקרה הזה? אני או המחקרים? מצד שני המחקרים מאד חשובים ככלי עזר לקבלת החלטות ואסור להתעלם מהם.

אז מה בנוגע לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי דרך האינטרנט?

האיגוד האמריקאי לטלה-רפואה (רפואה מרחוק באמצעים טכנולוגים) הוציא לפני מספר חודשים נייר עמדה שסקר את התחום של טלה-פסיכיאטריה. מדובר בעבודה שנמשכה חודשים ארוכים, וסקרה את כל המחקרים הרציניים שנעשו בתחום של טיפול מרחוק באמצעות האינטרנט בתחומים של טיפול פסיכולוגי וטיפול פסיכיאטרי. הדגש שהם נתנו הוא על טיפול באמצעות וידאו (כמו באמצעות סקייפ). יש מחקרים אחרים על טיפולים באימיילים, בפורומים או בצ'אטים טקסטואלים, אבל הם לא סקרו אותם.

הנה הסיכום הקצרצר שלי של המסמך הארוך והמעניין מאד שהם פירסמו, על בסיס המחקרים:

• האם אפשר להעריך, לאבחן ולטפל באמצעות שיחות וידאו באינטרנט? כן בהחלט.
• האם אפשר לבצע אבחוני חירום באמצעות טלה-פסיכיאטריה? אולי.
• האם אפשר לבצע טיפול פרטני (אחד על אחד)? בהחלט כן.
• האם אפשר טיפול זוגי או קבוצתי? כנראה שכן.
• האם זה משפיע על היחסים הטיפוליים בין מטפל למטופל? לפעמים זה מקשה, ולפעמים זה משפר את היחסים והקשרים הטיפוליים.
• האם זה מתאים לחולים מאושפזים? לא ברור.
• האם קשיים טכניים כמו רזולוציית תמונת הוידאו משפיעים? אולי, אבל כנראה שלא ברמת הטכנולוגיה שזמינה כיום בציבור הרחב.
• האם זה משפר את הטיפול עבור אנשים שלא קיבלו טיפול בעבר? בהחלט.
• האם זה יכול לפתור בעיות לוחות זמנים או נגישות? כמובן.
• האם זה מתאים לקשישים או לאנשים מוגבלי תנועה? בהחלט.
• האם זה עובד אצל ילדים או בני נוער? כנראה שיותר טוב אצל בני נוער מאשר ילדים.
• האם זה קביל מבחינת משפטית? כן, לפחות בארצות הברית ובישראל.

אני ממליץ איש מקצוע שמתעניין בתחום לקרוא את המסמך הזה, כי הוא נותן הצצה לתחום חדש שנמצא בחיתוליו. למטופלים, אני חושב שהשורה התחתונה ברורה: הטיפול באינטרנט עובד.

כמו כל טיפול, גם טיפול באמצעות האינטרנט לא מתאים לכולם. כמו שטיפול קבוצתי לא מתאים לכולם, כמו שטיפול התנהגותי לא מתאים לכולם, כמו כל דבר, הוא מתאים לסיטואציות מסויימות ולאנשים מסויימים ומומלץ לפנות למטפל עם נסיון בתחום שיעריך את ההתאמה הזו.

עוד על משמעויות של טיפול באינטרנט: הטכנולוגיה בחדר הטיפולים, יחסי רופא – עוקב.