היא זוחלת ומתקרבת. אנחנו מרגישים אותה כשמתעוררים בבוקר וחושבים על מה שצפוי לנו במהלך היום. היא מטפסת לאורך עמוד השדרה. היא לוחצת על בית החזה. היא נוכחת לאורך היום ומוחשית גם לקראת השינה. גם מי שמצליח להדחיק כבר לא עומד בזה. מועקה.

אנחנו מרגישים את המועקה כי אנחנו מבינים את מה שניסינו לדחות ככל האפשר. כמו תאונת דרכים שמתרחשת מול העיניים, כמו סרט גרוע שאנחנו יודעים לחזות את הסוף שלו כבר אחרי שלושים דקות, כך אנחנו מרגישים שאנחנו מתקרבים בכיוון אחד וצפוי לסגר נוסף.

המועקה היא מחשבות טורדניות שנמצאות בקדמת המודעות על העתיד שלנו ועל המצב הנוכחי. המועקה היא תחושה שאנחנו מתקשים לנשום, היא חלומות קשים שמבקרים אותנו בלילות ואנחנו מתעוררים חסרי נשימה, המועקה זוחלת ומכסה כל דבר שאנחנו נוגעים בו. היא תחושה שכבד לנו ולא נוח לנו בשום מקום שאנחנו נמצאים בו ואפילו אם לרגעים מסויימים היא לא נמצאת, היא מוצאת דרך לחזור בכל זאת ולהעיק.

אין במי להאמין. אין תקווה

המועקה נובעת מחוסר האמון שלנו במי שאמור להנהיג אותנו ולקבל החלטות שקולות. היא הדוגמא האישית השלילית של מנהיגים שחוגגים במסיבות פרטיות תוך שעה אחרי שאמרו לנו שאסור. היא אנשים שברור שמנהלים את המשבר הזה מתוך הפריזמה הצרה של השיקולים האישיים שלהם. היא ההפחדה ההיסטרית של הציבור שלא עומד מאחריה דבר, וההתעלמות מהדברים שמפחידים אותנו באמת. המועקה היא כי הבנו שמי שמקבל את ההחלטות עסוק בעיקר בעצמו.

מועקה כי הבנו שמערכת הבריאות שהוחזקה בעזרת תחושת השליחות של הצוותים ולמרות ההרעבה השיטתית לא באמת מסוגלת להתמודד עם אלפי ועשרות אלפי נדבקים. מועקה כי בגלל מאבקי אגו וכוח אף אחד לא טרח לנצל את החודשים שעברו בשביל להיערך למה שברור היה שיקרה, וכי אנחנו מבינים שאותם מאבקי אגו ושיקולים פוליטיים ממשיכים לפגוע בנו אישית.

אתה מסתכל על הממשלה ועל הכנסת, שלא מצליחים לקבל החלטה פשוטה אחת שיש בה הגיון שהציבור מסוגל להבין. אתה רואה איזה קרבות ניטשים על פתיחת חדרי כושר בזמן שאף אחד מאותם מתקוטטים לא מתעסק בטירוף של בדיקות המעבדה והערכות לשנת הלימודים הקרובה. אתה מבין שהם עושים את זה, שהם מתעסקים בשטויות, כי הם לא מסוגלים לקבל אף החלטה. ששדרת המנהיגות של המדינה איבדה את זה. במקום להתעסק במהות הם מתעסקים במי יאהבו יותר בציבור, מי יוציא הודעה לעיתונות ומי ינצח את השני בכיפוף ידיים. אף אחד לא מנהל את המשבר הגדול ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים ונדמה שרק לנו איכפת.

מועקה כי אם בטעות אתה נחשף לטלוויזיה או לקבוצות פייסבוק אתה נחשף ללהג אינסופי של מומחים מטעם עצמם להתנהגות מגיפות שרק מלחיצים יותר. ויש גם מומחים באמת שלא נראה שמצליחים להסכים על שום דבר חוץ מלעובדה שלנגיף קוראים Covid-19. או שלא. מועקה כי יותר מדי אנשים מרווחים מהכאוס הזה ועוד יותר אנשים מפסידים את כל עולמם. ממשלות שופכות כסף בכל העולם אבל נראה שהיחידים שמרוויחים מזה הם אנשים שיודעים לנצל את הבורסות או לקבל תקציבים עודפים בזמן ששאר האנשים קורסים.

המועקה היא כי אנחנו לא יודעים מה יהיה פה אחרי הקיץ. מי מהחברים שלנו יהיה בריא ולמי תישאר עבודה. המועקה היא כי הילדים מחורפנים והם צריכים לבלות את הימים שלהם בלי הדברים שהם אוהבים לעשות ואנחנו צריכים להעסיק אותם כשאנחנו בעצם רק רוצים לברוח. מועקה כי ההורים שלנו יכולים ברגע להפוך מאנשים שרק צריכים להיזהר לאנשים שנלחמים על החיים שלהם.

בעיקר אנחנו מרגישים מועקה כיוון שאנחנו מרגישים חסרי אונים. הרי אנחנו לא יכולים לעשות כלום. הרי כל ההחלטות, לא הגיוניות ככל שיהיו מתקבלות הרבה מעל הראש שלנו. במשך שנים מרגילים אותנו שהכל מתרחש בלי שיש לנו השפעה ושאין קשר בין ההחלטות של המנהיגים והמנהלים לבין מה שאנחנו רוצים או צריכים. שהם עושים מה שהם עושים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. למדנו שלא משנה מה יקרה – אנחנו נבחר באותם אנשים. ימין בימין ושמאל בשמאל. שלא משנה מה יקרה אם החברה תתמוטט או שהחברה תרוויח – הההנהלה והבעלים ירוויחו, גם אם מאות ואלפי אנשים יפוטרו ויאבדו את פרנסתם. הפסיכולוגים קוראים לזה חוסר אונים נרכש (Learned helplessness), שהוא מצב נפשי הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים. במקרים אלו תחושת חוסר האונים נוצרת לאור התפיסה שלא קיימת תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן.

להחזיר את השליטה. להקטין את המועקה

אנחנו מכירים את הסיפור: אם מכניסים צפרדע למים רותחים, היא תקפוץ החוצה מיד ותציל את עצמה. אך אם נכניס צפרדע לתוך סיר של מים קרים ולאט לאט נתחיל להרתיח את המים, היא לא תבחין בשינויים המזעריים ותתבשל למוות. הסיפור נועד להראות שקשה לבני האדם, להגיב לשינויים הדרגתיים ואיטיים כי אנחנו יצורים של הרגל ומפחדים, גם אם זה בסופו של דבר יוביל לכיליוננו

אבל הצפרדע לא באמת מתבשלת. היא לא מתמסרת למועקה. היא לוקחת שליטה על החיים וקופצת החוצה מהסיר.

כמו בטבע, גם לנו יש לנו שליטה חלקית. אנחנו יכולים לשלוט בסביבה המיידית שלנו. אנחנו לא חייבים לשבת שעות מול מסכי הלהג והניוזפיד של הרשתות החברתיות. אנחנו יכולים להקפיד שבסביבה שלנו ישמרו על כללי הגיינה, ריחוק פיזי ומסיכות. בשביל זה לא צריך את המנהיגים. זה בשביל עצמנו. אנחנו יכולים לעסוק בשגרת יומיום ובפתרון בעיות מיידיות. אנחנו יכולים לטפל בעצמנו. לעשות ספורט, לאכול מסודר. ללכת לישון בזמן. אנחנו יכולים להתייעץ עם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. לדאוג קצת לעצמנו.

גם הממשלה יכולה להתחיל להתנהל בהגיון. כולם חייבים להשתמש במסיכות. גם כשחם. מי שלא הולך עם מסיכה, שיחטוף מיידית קנס של 3000 שקל בלי אפשרות ערעור ובלי ישראבלוף ושיבטלו את הקנס בעוד שבוע. תתנו פתרונות לאיתור הדבקות באופן מיידי, בלי מאבקי הכוחות והאגו. תתחילו להסביר ולא להפחיד. פחד לא עובד לאורך זמן כשאין כסף לאוכל. תמצאו פתרונות כלכליים מיידיים, ותתחילו לעבוד על תעסוקה למשק לטווח ארוך. תדברו אלינו בהגיון. תראו שאתם מבינים. שאתם רואים מה קורה בחוץ.

אנחנו גם יכולים להתחיל לדרוש מהמנהיגים והמנהלים שלנו לקחת אחריות, ולדאוג שהם ישלמו מחיר על הכשלון שלהם. הם אמורים לעבוד בשבילנו ואם הם לא עושים את זה, שילכו הביתה. שגם הם יתחילו להרגיש סופסוף קצת מועקה. אולי, אם נחמם קצת את סיר הנוחות שלהם, הם יתחילו לחשוב עלינו.