היאוש לא נעשה יותר נוח
אתמול בלילה, בעוד חלק מאוכלוסיית ישראל מתנמנמת מול עוד פרק מליון ואחד בהשרדות, התקיימה הפגנה בתל אביב. הפגנת שנה למחאה החברתית, רק שהפעם הגיעו להפגנה לא מאות אלפים אלא עשרות אלפים בקושי. אבל הפעם קרה משהו אחר: היאוש גרם לאיש אחד להצית את עצמו.
אין מה לעשות: החיים במאה העשרים ואחת עבור רוב האנשים הופכים יותר ויותר קשים עם השנים. לא חשוב כמה אנחנו עובדים, כמה אנחנו לומדים, כמה אנחנו עושים וכמה אנחנו מתאמצם, סופנו (לפי מחקרים) להשאר בדיוק באותו מקום שבו התחלנו. לא חשוב באמת אם אנחנו משכילים, חכמים או מוצלחים. חשוב איפה נולדנו, לאיזה מעמד חברתי אנחנו שייכים ומי ההורים שלנו. חלק גדול מהחברה המערבית גדלה על התיזה שאם נתאמץ ונשקיע התמורה תגיע בדרך כל שהיא, אבל המציאות מוכיחה שהתמורה אכן מגיעה אבל היא מגיעה אל קבוצה קטנה יחסית של אנשים שיודעים איך להפעיל את המערכת.
המצב הקיומי של רוב המעמד הבינוני במציאות הזו הוא אפאטיה. לא בגלל שלא אכפת לנו אלא בגלל שאנחנו לא מאמינים. אנחנו לא מאמינים שנצליח באמת לעשות שינוי, אנחנו לא מאמינים שנצא מזה. ובעיקר, אנחנו לא מאמינים שלמישהו למעלה אכפת מהמצב שלנו. כי למעלה, לאנשים שמנהלים את החיים שלנו – יש חיים אחרים. להם אין צורך לבחור בין תוכנית חיסכון לילדים לבין תרופות לילדים. אין צורך לבחור בין חופשה פעם בשנה עם המשפחה לבין מכונית. הם פשוט לא מסוגלים להבין את היאוש. ואנחנו, אנחנו מבינים שהיאוש הוא מנת חלקנו. הוא עתידנו ועתיד ילדנו.
אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלויזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוחאתה מבין?
הייאוש נעשה יותר נוחאתה מבין
אם למות כמו כלבה
אז לפחות הטלביזיה
תהיה טלביזיה
מן היאוש צומחת אש
את היאוש השלטון דואג להסתיר. פעם קראו לזה לחם ושעשועים. היום קוראים לזה ליסינג וריאליטי. כדי שלא נשים לב. זה לא קשור לשמאל או לימין ולא לישראל או לארה"ב. זה אותו דבר בכל העולם. אנשים בישראל חושבים שהמאבק החברתי הוא שמאל נגד ימין, או חרדים נגד חילונים. זה מנגנון הפרד ומשול קלאסי של אנשים שלא רוצים שיקרה שינוי.
אני לא בטוח שמשה סילמן ששרף את עצמו קשור לעקרונות המחאה החברתית. ברור שהסיפור שלו מורכב יותר מאשר "המערכת התעללה בי". אני לא יודע אם הוא צדיק בסיפור הזה או רשע. אבל גם ברור שהוא היה מיואש ושרק אדם שדחפו אותו לקצה מסוגל לעשות מעשה כל כך תוקפני, כל כך סופני לעצמו.
כי יאוש הוא לא מצב באמת נוח. אי אפשר להשאר מיואשים לנצח. יאוש זה מצב לא טבעי עבור בני האדם והם תמיד ינסו לחפש תקווה. לעשות שינוי. להשתפר, להתקדם. רק במקרים שבהם המערכת לא קולטת שהשינוי הזה בלתי נמנע ובכוח חזק יותר דוחפת אותנו עוד יותר ועוד יותר למטה היאוש יתפרץ ויתפוצץ לנו בפנים. בדרך כלל המערכת מוצאת דרכים כדי "לטשטש אותנו". היום אנחנו רואים איך המערכת מסבירה לנו שהמצב של האזרחים במדינה מעולם לא היה טוב יותר אבל אני לא מכיר איש אחד שחושב שמצבנו טוב יותר ממה שהיה לפני עשרים שנה. אייפון בכיס עושה את מצבנו טוב יותר? המגדלים בתל אביב אומרים שמצבנו טוב? הב.מ.וו של השרים ? במה בדיוק מצבנו טוב יותר? העיקר שהטלביזיה תהיה טלביזיה.
ואנשים מגיעים למצב שהם שורפים את עצמם ברחובות. כי כשהיאוש נעשה נוח לאנשים אין יותר ברירה.
הגיע הזמן שנפסיק להיות מיואשים. כדי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה