קורונה וירוס. מה זה אומר בעצם לאדם הממוצע. זה שלא קורא מחקרים ולא עובד במערכת הבריאות? קורונה זה כמו שפעת רק גרוע יותר? זה לא אומר כלום. עבור רוב האנשים, קורונה זה פחד בלתי מוסבר. זו חרדה. זו מצוקה רגשית. 

כרגע, רוב שידורי החדשות מתעסקים בבתי החולים. במטושים ובמכונות הנשמה. בתורים בסופרים ובסגירת מקומות עבודה ובתי ספר. אי אפשר לפתוח את הנייד או מסך בלי שתשמעו או תקראו משהו שקשור בזה. הרשתות החברתיות מוצפות באנשים דואגים, כועסים וכותבים. יש אנשים שנוזפים באנשים אחרים על איך הם מתנהלים בזמן הסגר, ואחרים משתתפים בקמפיין מחיאות כפיים לאנשי מערכת הבריאות. 

כולנו נכנסנו למצב של הישרדות. אנחנו עוסקים בכאן ועכשיו ודוחים כל מה שנראה לא דחוף. אבל זה דחוף גם לדבר על ההשפעה על המצב הנפשי של כולנו. כולנו ללא יוצאים מהכלל מושפעים ממה שקורה. אני לא מדבר רק על אנשים שסובלים מחרדה או מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. לא רק היפוכונדרים נמצאים בלחץ ולא רק אנשים שסובלים מדיכאון מרגישים את הלחץ וצריכים התייחסות. אני מדבר על אנשים שאין להם אבחנה פסיכיאטרית או רקע של מחלת נפש. בחודש האחרון כולנו עסוקים ברפואה מונעת: שטיפת ידיים, חיטוי, מסכות ואבחון מחלות חום ודרכי נשימה. אנשים התחילו להתנהג מוזר. הם קונים הרים של נייר טואלט ואוגרים מזון. אף אחד לא מדבר על זה שאם אתה צופה עשר דקות בטלויזיה לחץ הדם שלך עולה ואתה מתחיל לחשוב מחשבות חרדתיות. 

אנשים כועסים על חרדים שמסכנים את הציבור כשהם ממשיכים ללמוד בישיבות או ללכת לחתונות מרובות משתתפים. אחרים כועסים על הצבא, על המורים או על הסינים. ויש גם כאלו שכועסים על הממשלה או על האופוזיציה. רבים גם כועסים על אלו שנדבקו. 'מה? הוא לא יכול היה להיזהר? איזו חוסר אחריות!' כולם מפחדים ומוציאים את הפחד שלהם בכל דרך אפשרית.

להיות בסדר נפשית

הסטטיסטיקה אומרת שרובנו המוחלט נהיה בסדר. אבל ההשלכות הנפשיות והחברתיות של מה שקורה עכשיו ימשיכו גם אחרי שמקרי ההדבקה יפסקו. מה יקרה לנו אחרי שהתרגלנו להיות רחוקים אחד מהשני? שאי אפשר יותר לגעת? שאומרים לכולם שצריך להתרחק מאנשים? אנחנו יודעים שמערכות תמיכה מאפשרות לאנשים להתמודד עם אסונות טבע. אחרי פיגועים אנשים מקבלים תמיכה ממשפחה, חברים ומעגלים רחבים בקהילה. אבל עם אסון הטבע הזה אנחנו מתמודדים מרחוק כי אסור לנו להתקרב לאנשים אחרים. יש אנשים שמתמודדים עם מחלות לב ואסור להם לשהות בקרבת אנשים. יש אנשים שמתמודדים עם סרטן ואסור להם לצאת מהבית. הדבר שהם הכי צריכים (מלבד טיפול למחלתם) זו תמיכה נפשית. ואין מספיק דרכים לתת תמיכה נפשית כיום, בין היתר כי אף אחד לא מתעסק בזה כרגע (מי חושב על זה כשהתותחים רועמים)

אנשים מבודדים בבתים, ילדים שלא נפגשים עם חברים ומשפחות מסוגרות בתוך הדירות שלהם יוצרות חוויה של ריחוק וניתוק. אף אחד לא מתעסק כמעט ברווחה הנפשית של האנשים שנמצאים היום בחזית. צוותי בתי החולים שעברו למשמרות של 12 שעות תחת איום בלתי פוסק שהם ידבקו בעצמם. צוותי מרפאות הקהילה שחייבים להמשיך ולטפל באנשים: גם הנדבקים, גם המדביקים וכמובן, שאר האנשים שממשיכים לחיות וממשיכים לסבול מבעיות גופניות ונפשיות. אנחנו יודעים מאירועי עבר שהצוותים בחזית נשחקים כשהם נמצאים תחת לחץ בלתי פוסק. 

אז מה אפשר לעשות עכשיו כדי לשפר את יכולת העמידות הנפשית שלנו? איך אפשר לחשוב על בני המשפחה והחברים בזמן שאנחנו עסוקים בהשרדות המיידית והמנעות ממחלה בלתי נראית? ראשית, אנחנו צריכים להבין שהמצב הזה יכול להמשך שבועות ולכן כדאי שנתארגן גם כדי לתת מענה לחלקים הנפשיים שלנו.

אפשר לעשות דברים ברמה האישית: כולנו יכולים להתקשר לפחות לבן אדם אחד, משפחה או חברים ולשאול לשלומם. להימנע מצפיה מוגזמת בתקשורת או שהות ברשתות חברתיות. לעשות סיבוב בחוץ כדי לחלץ את העצמות. לעשות מדיטציה, אכילה בריאה ולהקפיד על פעילות גופנית ושינה. להשאר מחוברים לכל מערכות התמיכה שלנו.

ואפשר לעשות ברמה הלאומית: להרחיב את הגישה למערכות טיפול לציבור. קבוצות תמיכה. מדריכי אונליין, שיחות בוידאו וקבוצות יעודיות באתרים. להתחיל להערך לרגע שאנשים יצאו מהבתים. אף אחד לא יודע מה יהיה, אבל כמו שאנחנו נערכים ונותנים מענה לחלק הגופני של המשבר, חייבים לתת מענה לחלק הנפשי של המשבר. לא לחכות שיהיה גרוע יותר ואז להגיב. 

מותר לדאוג אבל אין סיבה לפחד. כי ביחד אנחנו חזקים יותר.