תרופות פסיכיאטריות לשיפור ביצועים
מה עושים בני אדם שמנסים להתמודד במסגרת של תחרות עם סטודנטים אחרים בחוגים לפסיכולוגיה או למנהל עסקים ומתקשים לעמוד בתחרות? מה עושים אנשים שמנסים להתמודד עם שעות עבודה ארוכות או עם תחרות במקום העבודה? איך אפשר להצליח להתמודד עם הציפיה של החברה שבה אנחנו חיים שאנחנו נהיה כל הזמן ברמת תפקוד מקסימלית?
יש כל מני דרכים ואחת מהן, שדווקא מקובלת אצל סטודנטים, היא להשתמש באופן קבוע בתרופות שונות שניתנות בדרך כלל לאנשים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD). כמובן שמדובר כאן באנשים שאין להם הפרעות קשב וריכוז, והם לרוב מתפקדים בצורה לא רעה בכלל בחיי היומיום, אבל בגלל סיבות פסיכולוגיות ולחצים חברתיים הם מרגישים שהם לא מתפקדים מספיק טוב. אז הם לוקחים באופן קבוע תרופות כמו ריטלין (Ritalin) ו- אדארל (Adderall) , שהם בעצם סוג של סטימולנטים בתקווה שהתרופות יסייעו להם לתפקד טוב יותר ולא לאבד ריכוז או לרדת בתפקוד. בארצות הברית גם יש טרנד שבו אנשים שמרגישים חסרי אנרגיה בזמן העבודה, משתמשים בתרופה בשם Provigil, שמיועדת לאנשים שסובלים מנרקולפסיה (התקפי שינה פתאומיים).
אם אנחנו חיים בעידן שבו אחנו מצפים מעצמנו לתפקוד קוגניטיבי אינטנסיבי יותר ממה שהיינו צריכים לפני חמישים שנה, מה בעצם רע בנטילת כדור אשר יכול לספק לנו שיפור של עשר או עשרים אחוז בכדי להשיג תוצאות טובות יותר? למה אנשים בריאים יכולים לאכול את המאכלים שיתנו להם אנרגיה, לשתות משקאות אנרגיה אבל לא לקחת בצורה אחראית ומסודרת תרופות שישפרו את התפקוד שלהם?
הנורמות החדשות האלו של שיפור התפקוד באמצעות תרופות מפעילות לחץ חברתי על הסביבה באמצעות העלאת רף הציפיות מהאדם הבודד, עם תלות בתרופות ובלי קשר להשקעה, למאמץ או להבנה. אותן שאלות אפשר לשאול גם לגבי נטילת תרופות נוגדות דיכאון (SSRI) על ידי אנשים שלא סובלים מדיכאון. גם תופעה זו מוסברת על ידי האנשים שנוטלים אותן באותה דרך בדיוק: אם אפשר לא לסבול מהתסכולים של החיים, אם אפשר לשפר את איכות החיים על ידי נטילת תרופה, מה בדיוק הבעיה בזה? כמו שעייפות היא תופעת לוואי של החיים במאה העשרים ואחת, גם עצבות או עצבנות הן תופעות לוואי שאפשר לקחת תרופה ולהעלים אותן.
ומה עם אלו שלא לוקחים את הסטימולנטים האלו? מצד אחד הם מתמודדים בתנאים לא שווים מול אחרים שמקבלים לכאורה יתרון תחרותי. מצד שני, ואת זה אסור לשכוח, לתרופות יש תופעות לוואי פוטנציאליות שיכולות גם הן להשפיע על התפקוד של אדם שנוטל אותן. הרי פסיכיאטר שרושם ריטלין מודע לתופעות הלוואי הפוטנציאליות של התרופה, ולכן כשיש סיבה טובה לרשום תרופה, כמו עבור אדם שסובל מהפרעת קשב וריכוז ועם התרופה מתפקד כמו אדם בלי בעיה, אז היתרונות גוברים על החסרונות. אבל מה בנוגע לאדם שאין לו כל בעיה ושהשיפור התפקודי אצלו יכול להיות של אחוזים בודדים? האם גם אז החברה תומכת בנטילת תרופות?
השאלה הכי גדולה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו, היא מה זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים? אם אנחנו חיים בחברה שבה אנחנו עובדים עד לאפיסת כוחות, אם אנחנו מפתחים טכנולוגיות שתפקידם להפוך אותנו לאנשים יעילים יותר ואם אנחנו עכשיו גם צריכים לקחת תרופות רק כדי להצליח לעמוד בקצב, מה כל זה אומר עלינו?
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה, להרשם לטוויטר שלי, או להכנס לאתר של מרכז רזולוציה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
13 תגובות לרשימה ”תרופות פסיכיאטריות לשיפור ביצועים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 9:05
אנשים עובדים עד לאפיסת כוחות כבר אלפי שנים. יכול להיות שבאמת אין הבדל בין צריכה מוגזמת של פחמימות וחלבונים, לבין צריכה מוגזמת של קפאין וניקוטין, ובין צריכה מוגזמת של התרופות אותן אתה מזכיר (ושאני כלל לא מכיר).
הרעיון הוא שכל אדם יהיה מודע למה שהוא מכניס לגוף, ולאיזו תכלית הוא עושה את זה.
לדעתי, אנשים שחושבים במושגים כאלה, כבר מעלים את עצמם למצב שבו הם כבר מסרבים לעבוד עד אפיסת כוחות, מה שממילא מקטין את הסיכוי שיקחו כימיקלים כאלה ואחרים.
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 9:22
ירדן, אתה תסלח לי על הבוטות אבל בעניין הזה החברה שלנו די רקובה. אתה בעצמך עלית על השטיק, התפקוד של האדם בחברה וקנה המידה כלפיו הוא נמדד הוא היעילות. דווקא בגלל זה העייפות, שהיא צורך ביולוגי טבעי של האדם מתפרשת כ'תופעת לוואי'.
לא יודע למה, אבל הפוסט הזה הזכיר לי את הסופרנוס. איך בסופו של דבר טוני מקבל פרוזק לא רק בשביל הדיכאון אלא גם משום שהיא פוגמת ביעילות שלו כראש המשפחה.
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 9:35
תודה. יעיל לקבל אישוש לסברה שעדיף לקחת ציפרלקס אחד מאשר 20 פחיות רד בול ביום.
עכשיו רק צריך לחכות למתחכם שיעשה את אותה ההשוואה בין 2 קופסאות סיגריות לג'וינט אחד. ואולי הוא לא יתחכם?
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 10:06
מצד שני, בעולם שבו מבוגרים תוהים האם לקחת תרופה שמלעיטים בה ילדים, מה זה אומר על הילדים שיגדלו בתוכה ולאורה? (ושים לב, אני לא מהמתנגדים, מכירה מסביב דוגמאות של חיים שניצלו בעזרת תרופות פסיכיאטריות..)
ובסיכומו של דבר זה בעיקר גורם לך לתהות איך אפשר להגיע לאותן תוצאות לא מוטלות בספק בלי תרופות, מאחר והכל קיים (פוטנציאלית..) גם בלעדיהן.
מעניין, תודה.
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 10:20
@עמית, אני מדגיש שיש בעיני הבדל גדול בין אנשים (ילדים או מבוגרים) שסובלים מהפרעת קשב וריכוז ונטילת התרופות יכולה לעשות שינוי מדהים בחיים שלהם, לבין אנשים שלא סובלים מבעיה כלל, אלא מלחץ של הסביבה לתפקד "יותר טוב".
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 10:34
תודה,
סוגיה מעניינת ומטרידה,
נראה לי שכמו סמים אחרים(*לא יכולתי להתאפק, סשנים אינטנסיביים שאורכם ארבע שעות מתקטלגים אצלי רק בדרך אחת), ריטלין יכול לעזור בכך שהוא מסמן לנו כיוון התקיימות אפשרי. עכשיו הבעיה היא "רק" להבין איך אפשריות היכולות המנטליות האלה בלי הסם (ספורט? יוגה? מדיטציה?).
תפקוד קוגניטיבי אינטנסיבי הוא באמת אחד ממאפייני סגנון החיים הנוכחי שלנו – לפעמים אני ממש עצוב כשאני מבין שעוד מעט בוקר ואני צריך ללכת לישון – אבל בחוויה שלי נראה לי שמדובר בהתרחקות מקשב לצרכים הביולוגים, בגלל חוסר סיפוק שמקורו בתרבות צריכת *המידע* ועיבודו. והפתרון לזה הוא לא סם ערות כזה או אחר אלא הגדרה פנימית מאוזנת יותר של אושר.
בנוגע לציפרלקס, אני חושב שמדובר, קטגורית, בסוג אחר של תרופה ושל השפעה – ארוכת טווח, קודם כל, כזאת שלא נותנת "סשן" של מספר שעות אלא משנה את החוקים הפנימיים לפיהם מצב הרוח שלנו מתנהל. זה כבר נראה לי השפעה שיותר קשה לחקות ולכן, בעיני, תרופה הרבה יותר "לגיטימית"
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 10:42
אין ילדים היפר-אקטיביים, יש מערכת חינוך אנדר-אקטיבית. האדם לא נועד לגור ב"בתים" כמו: בית ספר, בית סוהר, בית חרושת (צ'רלי צ'פלין, זמנים מודרניים), בית חולים. כל "הבתים" המודרניים האלה, יעלמו בעידן הפוסט-מודרני של "השיבה הביתה" נעבוד מהביית ואז לא נצטרך לכלוא זקנים בבתי אבות , ילדים בכלובי בית הספר, ומשוגעים בבתי "חולים לחולי נפש" (ראה Sas, Laing, Foucault)
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 11:05
ומה דעתך אתה ירדן על שימוש בתרופות כדי לשפר תפקוד? לגיטימי או לא?
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 11:27
@אשר,
גם בית הוא סוג של 'בית'. לא ה'בית' הוא הבעיה כמו המסגרת שהוא מייצג.
בית ספר, בית כלא ובית חרושת הן מסגרות. מסגרות תמיד היו ותמיד יהיו, גם בגאולה הפוסטמודרנית שלך בצורת ה'שיבה הביתה'.
@ענת,
השאלה שלך מזכירה לי את הדיון שהתרחש באולימפידה לאחר השיאים החדשים שהושגו בבבריכת השיחה ובמסלולי הריצה – האם השימוש בטכנולוגיות (בגד שחייה) ותרופות (סטרואידים והורמונים) לגיטימי לשיפור תפקוד? מעניין לראות שהבסיס לשאלה הזו ולפוסט של ירדן הוא אותו בסיס אתי – יעילות.
יום רביעי, 13 במאי 2009 בשעה 22:31
זה בכל החוגים וזה עצוב. בהתחלה כשדיברו על זה אצלנו, הייתי בטוחה שמגזימים במספרים, עד שהתבהרה התמונה – יותר מדיי משתמשים ברטלין.
מסכימה עם אבי שאין הרבה הבדל בין צריכה מוגזמת של פחמימות וחלבונים, קפאין וניקוטין או של התרופות – צריך להיות ביקרותיים כלפי כל מה שאנחנו מכניסים לגופינו, ולמה.
יום ראשון, 17 במאי 2009 בשעה 12:15
@ענת קמרד, אני חושב שזו שאלה חברתית ופילוסופית ולא שאלה פסיכיאטרית. קל מאד להפיל את זה על הרופאים, אבל החברה למיטב הבנתי לא החליטה.
אישית, יש לי בעיה עם זה.
יום ראשון, 12 בדצמבר 2010 בשעה 11:41
שאלות חשובות וטובות, שגם אני מתענה בהן. העמדה הביקורתית שלך מעניינת דווקא משום שאתה פסיכיאטר. אני אובחנתי לאחרונה כסובלת מADHD, מה שלא הפתיע אותי, ניסיתי ריטלין אבל זה לא עשה לי טוב. בראייה לאחור, מצטערת מאוד שלא אבחנו אותי כילדה ולא אפשרו לי להגיע להישגים לימודיים טובים יותר, ואולי גם לאקדמיה, כי ברור שההפרעה מנעה ממני, זה לא עניין של יעילות אלא של שיפור איכות חיים.
שבת, 24 בנובמבר 2012 בשעה 5:52
זה באמת קצת מטריד לקרוא את זה. באופן שבו אני מספרת לעצמי את הסיפור שלי, מאז שהתחלתי ליטול ציפרלקס וריטלין, "חיי השתנו באופן מופלא". כשאני מנסה לשאול את עצמי כיצד בדיוק, אז "הביצועים השתפרו". פתאום הבית מתוקתק ומבריק, הכביסה מקופלת, הכלים שטופים, אין ערמות של השד יודע מה על הרצפה, וכל המטלות דופקות. וזאת למעשה הסיבה לשביעות הרצון הכל כך מופלאה שלי מהתרופות האלו. אני יודעת שהסיבה שאני נוטלת את התרופות האלו היא מעורבת: גם הפרעת קשב וריכוז ממשית ואמיתית, וגם הפרעת חרדה ממשית, אבל לצד זה גם צורך לשפר ביצועים בחברה דורסנית, קפיטליסטית ותובענית. חברה שבאמת מתעמרת כלכלית במי ש"משתרך מאחור". כששכר מינימום משולם כיום לאקדמאים עם תואר שני, לא פלא שצריך להשלים הכנסה. וכדי לעבוד 16 שעות ביום בכדי לשאת בהוצאות מחיה, לא פלא שצריך ריטלין. האמת היא איפשהו באמצע לגבי – זה גם צורך ממשי, וגם צורך מלאכותי בכדי למלא דרישות של חברה לא שוויונית שבה לטייקונים עושים תספורת אבל אנשים כמוני צריכים לעבוד מסביב לשעון בכדי להחזיק את הוצאות המחיה. ועוד כמו מפגרים אנו לומדים לתואר שני באונ', מתוך איזו מחשבה מפגרת שזה מה שישפר את שכרנו החודשי. כאילו דהה. המינוס נשאר בעינו, הטלפונים מן הבנק ממשיכים (בגלל זה צריך ציפרלקס, נגד חרדות), ועדיין, אך מעסיק לא ממש מעריך תואר שני.