אחד הדברים שבולטים בתוך הרעש שמתקיים בהמולת הקורונה היא שכולם כל כך עסוקים כל הזמן. אנשים עסוקים בלשמור על סוג של נורמליות. גם אם אתם לא עובדים כי סגרו לכם את העסק או שאתם בחל"ת, כולם מצפים שתנצלו את הזמן של הסגר. תנקו, תסדרו, תעסקו בלמידה, בפיתוח ערוצים חדשים להכנסה אלטרנטיבית, תתנדבו. עצרו לרגע, זה לא נורמלי.
התמונות שהכי אוהבים להציג בטלויזיה הן תמונות של מדפים ריקים. מדפים ריקים הם מסר של מחסור. של דחיפות. אם אתה לא תמהר לקנות, לא יהיה בשבילך. בוקינג מספרים לכם שנותר רק עוד חדר אחד. ואנחנו? אנחנו רק רצינו לקנות נייר טואלט.
השאלה הזו נשמעת קצת מוזר, הרי איזה אדם יכול להיות מבואס כשהוא מצליח? מי לא אוהב לקבל מחמחאות על פרוייקט מוצלח בעבודה או פרסום של מאמר שהוא כתב ביזע בדמעות, או אפילו לקבל הרבה לייקים בפייסבוק על סטטוס כשהיא מספרת שהיא קיבלה קידום?
אחד הקשיים שלנו כשאנחנו מתמודדים עם דאגה, הוא לדעת להבחין בין דאגה שעוזרת לנו לבין חרדה מיותרת. המוח שלנו תמיד גורם לנו לחשוב שמה שאנחנו עושים עוזר לנו, אבל לפעמים הדאגה וההתעסקות רק מחמירים את המצב שלנו.
אנשים, ביחוד מנהלים, מעדיפים לעבוד עם אנשים שמסכימים איתם, שקל לעבוד איתם ושלא מתנגדים לנו באופן ישיר. למרות שפעמים רבות זו ההתנהלות הנוחה עבורנו היא לא בהכרח ההתנהלות הנכונה כיוון שהדרך שיש בה הכי פחות התנגדות היא לא תמיד הדרך הטובה ביותר.
כמה קשה לשנות דעות של אנשים? למה אנחנו נתקלים שוב ושוב באנשים אינטיליגנטים שמחזיקים בדעות שלפעמים נראות לנו שגויות או הזויות אבל אין שום דרך לשנות את דעתם? איך קורה שאידיאולוגים נאו-קפיטליסטים ממשיכים לטעון שהפחתת מיסים היא הפתרון לעוני כשאי-השוויון רק הולך וגובר ומתנגדי החיסונים ממשיכים להאמין שאוטיזם נגרם מחיסונים?