אני לא צריך לספר לכם/ן שהכל משתנה סביבנו. שינוי הוא בלתי נמנע, אבל יש כאלו שמנסים/ות להתנגד לשינויים, נאחזים/ות בהרגלים שלהם/ן כאילו השינוי רע. עבור אחרים/ות, השינוי יכול להיות מפחיד, ויתכן שגם יש כאלו שממש שמחים/ות לקראת השינויים הצפויים. אפשר לומר שהאופי של האדם הוא זה שמשפיע איך אנחנו נתייחס לשינויים הקרובים.
נרקיסיזם היא ככל הנראה אחד הנושאים שהכי מחפשים היום בגוגל, אולי בגלל ההתנהלות של דונאלד טראמפ בשבועות האחרונים ואולי בגלל שההתנהלות הזו כל כך משפיעה עלינו ועל שאר העולם. נרקיסיסטים מצויים סביבנו בשפע בכל מקום שאנחנו נמצאים ובדרך כלל לא לוקח לנו הרבה זמן לזהות אותם.
להיות אופטימי זה דבר טוב. אופטימיות מובילה ליומיום שהוא יותר נעים, היא מורידה חרדה ובונה לנו יכולת התמודדות. יש אפילו מחקרים שמדברים על כך שאופטימים מאריכים חיים. אבל יש אנשים שמתבלבלים בין אופטימיות לבין חשיבה חיובית, שהיא גם דבר טוב אבל במצבים מסויימים יכולה להפוך לאופטימיות רעילה.
בחודשים הראשונים השתמשנו בכל המשאבים שיש לנו כדי להמשיך לתפקד בצורה רגילה ככל האפשר. אבל אנחנו חצי שנה לתוך משבר הקורונה והרבה אנשים מרגישים שאם עוד מישהו יאמר להם שהם צריכים להסתגל לשגרת הקורונה יש סיכוי שזה יגמר באיזו תגובה לא תואמת.
היא זוחלת ומתקרבת. אנחנו מרגישים אותה כשמתעוררים בבוקר וחושבים על מה שצפוי לנו במהלך היום. היא מטפסת לאורך עמוד השדרה. היא לוחצת על בית החזה. היא נוכחת לאורך היום ומוחשית גם לקראת השינה. גם מי שמצליח להדחיק כבר לא עומד בזה. מועקה.
כולם אומרים שהמצב השתפר. שנגמר הסגר ושיש מתווה לחזרה לשגרה שלכולם יש דעה מאד מגובשת על ההצלחה שלו ושל אסטרטגיית החזרה לפעילות במשק. אבל יש אנשים שסוף הקורונה הוא דווקא הנקודה של התחלת המשבר עבורם.