הפרעה ביפולרית היא מחלה משמעותית שאצל רבים מהסובלים ממנה משפיעה על כל הבטי החיים לאורך שנים רבות. התדמית של הסובלים מהפרעה ביפולרית מושפעת פעמים רבות ממגוון של מיתוסים שהושרשו בספרות ובאמצעי התקשורת, ולאו דווקא מהכרות אמיתית עם ההפרעה. אחת הסיבות לכך היא שהפרעה ביפולרית מצד אחד פחות נפוצה ומצד שני נתפסת לעיתים כאקזוטית ולכן אנו מושפעים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ופחות ממה שיש באמת.
לשמחתנו, בשנים האחרונות יש הכרות מעמיקה יותר עם הפרעה ביפולרית גם במדיה הפופולרית וכך יותר אנשים נחשפים להפרעה ביפולרית. דוגמא לכך היא אחת הדמויות הראשיות בסדרה האמריקאית Homeland, שסובלת מהפרעה ביפולרית ובמהלך העונה הראשונה ההפרעה משחקת תפקיד משמעותי בעלילה. למרות זאת עדיין נותרו מיתוסים רבים בנושא ההפרעה הביפולרית שכדאי להכיר.
מיתוס: הפרעה ביפולרית ודכאון הן הפרעות שונות לחלוטין.
מציאות: הפרעה ביפולרית ודיכאון מאג'ורי (שנקרא גם דיכאון אוניפולרי / חד קוטבי) הן לא באמת הפרעות שונות לחלוטין, אלא חלק מספקטרום של הפרעות במצב הרוח. אנשים חושבים לפעמים שאם לא היתה אפיזודה מאניפורמית משמעותית אז אין מדובר בהפרעה ביפולרית ואין גם מקום להשתמש בטיפולים שנמצאו יעילים לטיפול בהפרעה ביפולרית כמו ליתיום. הדרך הנכונה כנראה להתייחס לדיכאון ולהפרעה ביפולרית כאל שני קצוות של ספקטרום של קשיים ובעיות במצב הרוח, שלכל אדם יש תסמינים שונים שלו.
מיתוס: לאנשים עם הפרעה ביפולרית יש גלים של מצבי רוח קיצוניים ולאחריהם רגיעה מוחלטת.
מציאות: אכן, יש אנשים שחווים את ההפרעה הביפולרית בצורה כזו, ונמצא שלאנשים אלו שימוש במייצבי מצב רוח כמו ליתיום מסייעים מאד על מנת להאריך את התקופות נטולות הסימפטומים. אבל רבים אחרים יסבלו לאחר התקופה של הדיכאון הגדול או המאניה הסוערת מתקופות ממושכות של סימפטומים בעצמה חלקית, שיכולים להתגבר בתוך האפיזודות הגדולות. תופעות אלו יותר נפוצות אצל חולי הפרעה ביפולרית שלא שומרים על אורח חיים בריא המתאים לסובלים מהמחלה.
מיתוס: רק תרופות מטפלות להפרעה ביפולרית.
מציאות: התרופות הן חלק משמעותי והכרחי בטיפול בהפרעה ביפולרית. אבל התייחסות לתרופות כאל הפתרון היחיד להפרעה יגרור אתכם למסע בלתי נגמר בחיפוש אחרי התרופה המתאימה ביותר, והמסע ימנע מכם לקבל לפעמים החלטות חשובות שישפיעו יותר מכל תרופה כזו או אחרת. לדוגמא אם יש מטופל שבכל פעם שהוא מעשן גראס פורץ התקף מאניפורמי, לא חשוב כמה ואיזה תרופות הוא ייקח, עד שהוא לא יפסיק לעשן הריטואל יחזור על עצמו. מצד שני, לא כדאי לחשוב שרק אורח חיים בריא, תזונה, ספורט והקפדה על שינה מסודרת ימנעו בפני עצמם את האפיזודה הדכאונית הבאה. כדאי להתייחס להפרעה ביפולרית כאל בעיה מתמשכת שכל הזמן צריך לתחזק את הטיפול בה.
מיתוס: לאחר אפיזודה קשה במיוחד אנשים ביפולריים יחזרו לעצמם מהר.
מציאות: זה הרי לא קורה בשום מצב בחיים, לאף אדם. כך שאין לצפות שזה יקרה למי שסובל מהפרעה ביפולרית. כמו שלאחר תאונת דרכים קשה עם שברים מרובים אתם לא מצפים שמישהו יחזור לעשות ג'וגינג כל בוקר לאחר ששוחרר מבית חולים, כך אין לצפות שמישהו שהיה מאושפז בגלל אפיזודה מאנית קשה יחזור לעבודה ולאורח חייו מייד כשהוא משתחרר מאשפוז.
מיתוס: אנשים עם הפרעה ביפולרית לא מתאמצים.
מציאות: אחד הדברים שהכי מעצבנים בכל ההתייחסות לתחלואה נפשית היא שאלו שלא סובלים מהפרעה חושבים שהחולה לא מתאמץ מספיק בכדי 'להחלים' או להתמודד. הם חושבים שכמו שהם מתמודדים עם מצבי רוח גם החולה הביפולרי יכול להתמודד. אבל ההנחה המוסווית היא שלחולה הביפולרי יש אפשרות בחירה מתי והאם הוא יסבול מאפיזודה מאניפורמית, כאשר המציאות והמחקר מראים שאין לנו אפשרות לקבוע זאת. גם אם אנחנו עושים כל מה שצריך ונוטלים תרופות עדיין יכולות להופיע אפיזודות של המחלה. למזלנו, אם מטפלים בהפרעה הזו כראוי, היא נשלטת יותר ואיכות החיים יכולה להשתפר.
אל תפסיקו לנסות.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
2 תגובות לרשימה ”כמה מיתוסים על הפרעה ביפולרית“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שישי, 11 בינואר 2013 בשעה 9:18
תודה ירדן, שאתה מזכיר מידי פעם בפוסטים או בציטוטים/ראיונות שלך בתקשורת שאין "להאשים" את המתמודדים ב"ויתור" על חזרה למאבקי החיים מיד (!)עם "סיום" לכאורה של אפיזודה מאנית או דיכאונית.
כאם לבחור המתמודד כבר כעשר שנים עם מחלה פסיכיאטרית אנחנו מודעים כמשפחה לציפיות הבלתי אפשריות של בני זוג, משפחה וחברה, לרבות מעסיקים, לכך.
אני חושבת שהתרומה שלך להפרכת סטריאוטיפים כלפי חולים במחלה פסיכיאטרית וכלפי רופאים פסיכיאטריים היא משמעותית. אני מקווה שהקוראים שלך אינם שייכים רק למעגל החולים ומשפחותיהם…
יום חמישי, 21 בפברואר 2013 בשעה 11:50
מסכימה עם כל מילה של חני.. הבעיה הרווחת בתפיסה של החברה את הבעיות הנפשיות של אנשים היא שנוח לכולם להאשים את החולה בויתור, אופי חלש במקרים דכאוניים או לקרוא לו בשמות גנאי של משוגע, הזוי, מוזר במקרים של אירועים מאניפורמיים.. יש איזשהי אמפתיה מסוימת ממוצעת שמתקבלת אצל אנשים ברוב המחלות ה"רגילות" כמו סרטן, סכרת, בעיות אורתופדיות וכו', המתמודדים שם הם "גיבורים, חזקים, נלחמו במחלה, לא ויתרו" ואילו באופן גורף למתמודדי המחלות הפסיכיאטריות אין את הפריבילגיה להנות מהאמפתיה הזאת.. ומלבד ההתמודדות עם המחלה הנפשית עצמה, יש התמודדות נוספת עם התגובה הלא אוהדת והמזלזלת של החברה מסביב.. הפסקה האחרונה בכתבה כאן אכן מבורכת , זהו מיתוס מושרש מאין כמוהו שאנשים עם הפרעה ביפולרית לא מתאמצים.. הלוואי ועם רוחות הפתיחות וקבלת האחר בשנות ה2000 יחול שינוי גם ביחס להפרעות נפשיות. תודה על הכתבה המעודדת