פורסם במקור במאי 2006

במדור הדעות באתר Ynet הופיעה היום רשימה קצרה של ד”ר יחיאל בר אילן, אשר נכתבה בתגובה לשביתת הרעב של חולי סרטן המעי הגס. השובתים רוצים לקבל מימון במסגרת הסל לתרופות אווסטין וארביטוקס, אשר לא נכנסו השנה למסגרת סל התרופות. בר אילן טוען, שהשובתים למעשה גורמים נזק לעצמם, ונזק לכל שאר החולים. כרגע, יש לטקסט שלו 215 תגובות ומרביתן מתנגדות למה שנכתב.

בר אילן כותב על ההחלטה על טיפול מאריך חיים, את מה שרבים מהרופאים יודעים אבל לא מספרים. לא מספרים, כי רובנו לא רוצים לשמוע, כי זה מסוג הדברים שאסור לומר, כי אחר כך יתבעו אותנו, כי החברה הישראלית לא מוכנה להכיר באמת המרה:

זהו תחום מועד לפורענות של אי-הבנות מהותיות וקיצוניות, גם כאשר פועלים הרופאים כמקובל, ועל-פי כל חוק ונוהל. האם היו החולה ומשפחתו בוחרים בטיפול היקר והמסוכן, אילו היו “מבינים באמת” את מאזן הסיכונים? מהי הבנה אמיתית של מצב אנושי כה טראגי? לעתים קרובות, קרובות מדי, בפרטיות של חדר הרופאים, אנו לוחשים זה לזה על מקרים של “טיפול הירואי מציל חיים” – ש”אם אני אגיע למצב זה, רק אל תטפלו בי ככה”.

השובתים טוענים (בצדק מבחינתם) שאם הממשלה יכולה להכיל 7 שרים ללא תיק (וללא משרד, וללא סיבה אמיתית לתפקיד), אז היא יכולה להקציב מספיק כסף כדי לתת טיפול לאותם 500 אנשים שזקוקים לתרופות האלו. מבחינה אישית ומשפחתית, הם צודקים לחלוטין. אם חס וחלילה אני אהיה במצב הזה, גם אני אעשה הכל כדי לספק טיפול טוב לבני משפחתי. אני אצעק, אכתוב מכתבים, אגייס כסף מכל מקום אפשרי. אני אאשים את כל מי שאפשר להאשים בזה שהטיפול החדשני ביותר עוד לא הגיע למדינת ישראל ושאפשר להשיגו אותו רק באירופה או יפן. ואני אכעס.

אבל מה שד”ר בר אילן ניסה לומר, זה שמדינת ישראל היא לא אמא של חולי סרטן ולא הבן הצעיר של חולי האפילפסיה. מדינת ישראל צריכה לדאוג לכל האזרחים, ולא רק לאלו שצועקים חזק יותר. התקציב, גם אם לא מחולק נכון פעמים רבות הוא מוגבל, וצריך להחליט מי יקבל אותו. ואין מה לעשות, בדרך כלל זה אומר שמישהו לא מקבל תקציב. (בהערכה גסה) אותם 75 מליון שקלים שרוצים חולי סרטן המעי הגס, יכולים לשמש גם לאשפוז של 750 קשישים שאין להם מקום היום, ולכן ימותו יותר מהר, או לאשפוז בית עבור 7500 קשישים, או לשים אחיות בכל בתי הספר כדי שיתנו טיפול מונע כמו שצריך (ואין היום) ובכך למנוע מחלות רבות במהלך החיים של הילדים שלנו. 75 מליון שקלים יכולים לספק שיקום לעשרת אלפים נפגעי נפש. אם המדינה היתה מאפשרת אשפוז בית לחולים רבים יותר, איכות החיים של החולים ומשפחותיהם היתה משתפרת לשנים רבות, לא לשנה אחת. השמיכה קצרה מכדי שתכסה את כולם.

אילו היה החולה המדובר מעוניין להישאר בביתו עד מותו, ולהיות מטופל על-ידי רופא המשפחה ורופאים המנוסים ברפואה פליאטיבית (שעיקרה טיפול במשככי כאבים), הוא לא היה זוכה לכך. אילו ביקש למות בהוספיס האונקולוגי של תל-השומר, היה נתקל בחומת סירוב מצד קופות החולים. מחשש תקציבי לא הוכנסה המילה “הוספיס” ל”חוק החולה הנוטה למות”, שחוקק לאחרונה . לחברות התרופות מצידן יש עניין מובן במאבק הציבורי על הכללתם של טיפולים חדשניים בסל. בעידן בו נמדדות מחלקות בית-חולים על-פי ההכנסה הכספית שלהן לקופת הארגון, למחלקות האונקולוגיות עניין רב במתן טיפולים יקרים בין כתליהם. הציבור הישראלי והחולים בקרבו הרי מייחלים לכל “פריצת דרך” היי-טקית.

הבעיה היא שמישהו צריך לקבל את ההחלטה הבלתי פופולרית הזו. לד”ר בר אילן קראו חלק מהטוקבקיסטים “ד”ר מנגלה” כי הוא אמר את זה. הבעיה היא כמובן האיזון בין טובת הפרט לטובת הכלל. נניח שיש לי אדם שמאושפז במחלקה, ומצבו סביר (לא בריא לגמרי) לאחר שקיבל טיפול ואני רוצה לשחררו, אבל הוא מבקש להשאר עוד יומיים כדי שירגיש יותר חזק. במחלקה יש תקן וצוות שמתאימים ל 34 חולים אבל יש כרגע 40 מאושפזים. אני משחרר את אותו אדם למרות שהוא לא בריא לגמרי, ולמרות שהוא ביקש להשאר, כי אני יודע שיש עוד אנשים שצריכים את הטיפול. וזו הדוגמא הפשוטה להחלטה שפוגעת באדם אחד בשביל לעזור לאדם אחר. האם אני רופא פחות טוב בגלל זה?

בשביל פוליטיקאי, זה מאד אנושי להשתתף בצערו של סיפור נוגע ללב. זה גם פופולרי, ומצטלם מצויין. למזלם של הפוליטיקאים, הם לא צריכים להסתכל לחולה בעיניים ולומר למשפחתו שאין מה לעשות יותר. זה נשמע רע, אבל זו האמת הכואבת: החובה של המדינה היא כלפי כל האזרחים. כולם. ותמיד, אבל תמיד, מישהו אחר יפגע.

ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.