כל הפסיכים מתחזים
נכתב במקור בינואר 2007
את הטורים של גידי שטיין בעיתון ‘הארץ’ אני אוהב לקרוא. ד”ר גידי שטיין הוא רופא מתמחה במחלקה פנימית בבית חולים השרון, והוא כותב במוסף הבריאות שם על החוויות שלו מחדר המיון. אני מניח שמתמחים רבים מזהים בחוויות של גידי, את החוויות שהם עברו בתורנות האחרונה שלהם, והשפה הקולחת של שטיין עוזרת לאלו שאינם רופאים להתחבר לסיפורים שלו.
היום התפרסם טור בשם ‘דוקטור, תן לי זריקה‘, שעוסק (איך לא) בחולים החוזרים למיון פעמים רבות. לכל חדר מיון יש את הקבועים שלו, את האיש שמגיע כדי לקבל זריקה, את זו שמגיעה בגלל קוצר נשימה ואת זה שמגיע כי הוא השתכר.
רוב התורנים במיון כבר מכירים אותו. מי שלא מכיר אותו, מתרשם מהכאבים ונותן לו זריקה. מי שכבר מכיר את ההצגות הרגילות, משחרר אותו אחר כבוד מהמיון. לפעמים הוא נופל על תורן חדש, שלוקח אותו בתור פרויקט, ומעביר אותו סדרת בדיקות כדי להבין ממה הוא סובל. לא לוקח הרבה זמן להבין שהבעיה אינה גופנית.
בכל תחום ברפואה יש מטופלים כאלו, שרשימת האשפוזים שלהם במחלקה יכולה למלא שלושה דפי A4. לכל מחלקה פנימית יש כמה חולי COPD שמעשנים באופן קבוע למרות שזה מחמיר את המחלה שלהם, והם לא לוקחים תרופות ומתאשפזים עשר פעמים בשנה. גם לפסיכיאטרים יש חולים חוזרים כאלו, כמו חולה ה PTSD שמגיע למיון פעם פעמיים בשבוע אבל מסרב בכל תוקף להתאשפז, או הפרעת האישיות שמנסה כל שבועיים להתאבד. אם אתה מבלה בתורנויות המיון מספיק זמן, אתה גם לומד להכיר אותם ואת הצרכים שלהם, ויודע איך לטפל בהם כך שגם הם וגם אתה יוצאים מרוצים.
אין ספק שהפונים הקבועים יכולים להיות מעצבנים. “עוד פעם מנחם?, לא ראיתי אותו בשבוע שעבר?” אתה חושב אחרי שסיימת לבדוק בשתיים בלילה מישהו ואתה מדמיין שתוכל פעם ללכת לישון מוקדם. הכי מעצבנים אלו שעשו בדיוק הפוך ממה שאמרת להם לעשות בפעם האחרונה שהשתחררו מהמיון או מאשפוז במחלקה ואתה חושב לעצמך בשלוש לפנות בוקר – ‘בשביל מה להתאמץ?’
אבל מה שהפריע לי בטור הוא שד”ר שטיין טרח להדגיש ששני החולים הבעייתיים הם חולים פסיכיאטרים, ואילו החולה הנחמד שונה. למה היה חשוב להדגיש שהם חולים פסיכיאטרים? כי הם מיתחלים? כי הם לא באמת חולים? או כי הם “סתם נודניקים”?
כמו שאני רואה את זה, (ואני כותב את הטיוטה לטקסט הזה בין בדיקת חולה לחולה בתורנות שלי), זה שכל אדם שמגיע למיון הוא אדם שמספיק רע לו בשביל שהוא יחליט להגיע לבית חולים. אף אחד לא באמת אוהב להגיע למיון או להתאשפז, ואם נדמה לנו שבכך מדובר, סימן שיש לאותו אדם בעיה אחרת שאנחנו לא מבינים. יכול להיות שאין לו מערכת תמיכה שיכולה לתמוך בו בבית והוא זקוק למסגרת האשפוז. יכול להיות שהטיפול שהוא מקבל ואמור לעזור לו, פשוט לא מספק את הסחורה. יכול גם להיות שיש לו בעיה נפשית שבגללה הוא פונה למיון. אבל יותר מכל, מדובר במצוקה של אדם עם מחלה, שאנחנו צריכים לעזור לו.
לפעמים, פשוט צריך להקשיב למה שמתחבא מאחרי המילים.
ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה .
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
תגובה אחת לרשימה ”כל הפסיכים מתחזים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
שבת, 24 בנובמבר 2012 בשעה 20:26
בעייתי. המון מקרי רשלנות רפואית החלו מטענה שמאן דהו שהגיע למיון מתחזה. כמה פעמים ההתעצלות לעשות MRI, ניקור מותני, או כל בדיקה יקרה וחיונית אחרת, תוך זלזול בחולה והצגתו כ"היפוכונדר" – נגמרת באיחור משווע באבחון של מחלה אמיתית.