מלוין קרצנברג היה פרופסור להיסטוריה של הטכנולוגיה, שכתב בשנות השבעים ש'טכנולוגיה איננה טובה או רעה, אבל היא אינה ניטרלית'. הסבירו לנו כבר איך הבנת הפסיכולוגיה עוזרת לנו לפתח טכנולוגיות שיעבדו טוב יותר עבורנו, ייתנו מענה לצרכים של האנשים ויהפכו אותם ליעילים יותר, בריאים יותר, מצליחים יותר.

אבל מי קובע מי הם אנשים מצליחים? אומרים שאנשים מצליחים הם אנשים יעילים. אנשים שמתקדמים בחיים. שמצליחים לייצר מוצרים. שמוכרים את הסטרטאפ הראשון בגיל 25. משתמשים בסלאק בעבודה ובדרך שומעים פודקאסטים כדי לא לבזבז את הזמן. וכדי שנרגיש שאנחנו האנשים שאנחנו רוצים להיות, אנחנו גם נשתף אחרים במה שעובר עלינו. נאכל את המאכלים הנכונים, נבלה במקומות הנכונים, נהיה בהופעות הנכונות.

ממש אידיליה. אבל היא לא מדוייקת.
המטרה האמיתית של כל האפליקציות והאתרים האלו שונה לחלוטין. אנחנו משכנעים את עצמנו שהמטרה היא לתת לנו את השירות הטוב ביותר כדי שנהיה בריאים או יעילים או שמחים. אבל זו לא המטרה של האפליקציות. המטרה היא לעשות כסף והאמצעי הוא לתפוס את תשומת הלב שלנו כדי שנתעסק בהם ולא במשהו אחר. אמרו לנו שהטכנולוגיה תשפר את האנושות והיא באמת עושה את זה הרבה פעמים. אבל טכנולוגיה בסופו של דבר איננה ניטרלית וחשוב מה האנשים עושים עם הטכנולוגיה. כשאני מדבר על אנשים, אני מדבר על המשתמשים, אבל גם על האנשים שמפתחים את הטכנולוגיה הזו.

לפני 20 שנה, ההורים שלנו היו מתלוננים שהילדים מדברים יותר מדי בטלפון, ואיזו זוועה זו הטלוויזיה הזו שהילדים מתמכרים אליה. אבל מאחורי הטלפון, לא עמדו אלפי אנשים שכל הזמן חשבו איך לגרום לנו להשתמש בה יותר. כיום, יש אנשים שכל התפקיד שלהם לגרום לנו להיתקע כמה שיותר זמן במסך. הם מתכננים מה יקרה ואיך יקרה, איך להפעיל אותנו. וזה אפשרי בגלל שאנחנו מבינים היום מה מפעיל התנהגות אנושית ברמת הביולוגיה וברמת הפסיכולוגיה.

כשאתה משתמש באיזו אפליקציה, היא גורמת לך להרגיש שרואים אותך בתור בן אדם. אולי זה קצת נכון, אבל באמת באמת, מתייחסים אלינו כאל מספר בתוך קבוצה. כאילו אנחנו המון.

אספסוף: המון רב, אוסף של אנשים (פשוטי עם); עירוב של בני אדם ממקומות או שבטים שונים וכד', עֵרֶב רַב; התקהלות המונית, קבוצת אנשים שמתאספת למטרה מסוימת (לרוב למטרת התפרעות או מחאה וכד'). "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר." (במדבר יא', ד')

הסיבה היא שכמו אספסוף, אם אתה לוחץ במקומות הנכונים, אתה יודע גם לצפות מה תהיה התגובה, איך הוא יתנהג.

אז ככה הם עובדים עלינו

הצורך להשתייך לקבוצה הוא אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים. אנשים מרגישים יותר בטוחים בקבוצות ומעדיפים להתחבר עם אנשים אחרים שדומים להם, להתנהג כמוהם ולהתלבש כמותם. אבל יותר מזה, אנחנו יודעים כבר ממחקרים של לאון פסטינגר בשנות החמישים שאנשים מצטרפים לקבוצות גם כדי לבדוק את תפיסת העצמי שלהם, ולהעריך את הדיוק של העמדות שלהם.  יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת confirmation bias, הטיית אישור,  היא הנטייה לפרש ולזכור מידע באופן שמאשר אמונות או השערות, תוך מתן תשומת לב פחותה במידה בלתי-פרופורציונלית למידע שתומך באפשרויות חלופיות.

מה האלגוריתמים עושים? מכירים את התופעה, ואז מגבירים אותה ומציגים לנו כמעט רק דברים של החברים שלנו ודעות שאנחנו נרצה להגיב אליהן. אם פעם היית לבד כשחשבת שכדור הארץ שטוח, היום אתה יושב ב echo chambers של קבוצות קיצוניות יותר ויותר של מכחישי חיסונים, קונספירציות 5G, קיצוניים מימין ומשמאל שבטוחים שהדעה שלהם היא היחידה. ואנשים מרגישים שם טוב ושרק הם צודקים.
האם זה טוב בשבילנו? אני לא יודע.

עוד דוגמא.

אחת התכונות האנושיות היא שאתם מגיבים יותר לדברים שמעוררים אתכם רגשית. האמת היא בדרך כלל די משעממת ולא מעוררת תגובה. אבל פרובוקציה, אפילו אם היא מבוססת על האמת, תמיד תהיה יותר מעניינת. המדענים חישבו כי לסיפור מפוברק ממוצע לוקח בערך 10 שעות כדי להגיע ל-1,500 משתמשי טוויטר, לעומת כ-60 שעות עבור סיפור אמיתי. בממוצע, מידע כוזב מגיע ל -35% יותר אנשים מאשר סיפורים אמיתיים. הסיבה לכך היא שיש לנו גם נטיה לזכור יותר טוב דברים רעים יותר מאשר דברים טובים. היום, אנחנו בכלל לא יכולים להבחין בין אמת לשקר.

חברות בוחרות לאפשר פייק, גם כשהן יודעות שזה פייק. כי פייק מביא יותר תנועה ויותר אינטראקציה.
צוקרברג אמר לאחרונה, שפייסבוק תציג מודעות פוליטיות שקריות, 'כי אנשים יכולים לבד להחליט אם הם מאמינים או שלא'. אבל הראנו כבר שהם לא יכולים לדעת שזה שקר.

דוגמא אחרונה. המוח האנושי הוא עצלן. לא בגלל שהוא לא רוצה לעבוד אלא כי הוא רוצה לחסוך אנרגיה. לכן הוא מבסס חלק גדול מהפעילות שלו על תהליכים אוטומטיים. כמו לרכב על אופניים. אפשר ליצור תהליך אוטומטי על ידי חזרה שוב ושוב על פעולה. בכל פעם שחוזרים על פעולה ומתקבלת התגובה הרצויה יש שחרור קטן של דופמין. מספיק שנחזור על הפעולה מספר מסויים של פעמים ונוצר הרגל. על הרגלים לא חושבים, פשוט עושים.

כמו שאתם רגילים להרים את הטלפון כשאתם קמים בבוקר, או יושבים לשתות קפה. כמה מאמץ אתם צריכים לעשות כדי שלא תעשו את זה. העצה שתקבלו זה אשכרה לשים את הטלפון בחדר אחר. רק תגידו לי שאנחנו בשליטה. stopping cues הם סימנים שמטרתם לסמן לנו שפעילות מסויימת נגמרת. לדוגמא צלצול הפעמון בית הספר שזו דוגמא בולטת, אבל גם סוף פרק בספר מסומן בדרך כלל בדף חדש עם כותרת. אנשים כשהם נכנסים למשהו, לא מעריכים כמה זמן עבר וקשה להם להפסיק דברים שהם כבר שקועים בהם.

תחשבו רגע על יוטיוב ומה שקורה כאשר צופים בסרטונים. כנגמר סרטון לא אומרים לכם להפעיל את הסרטון הבא, הוא רץ כבר. ואתה נשאר יותר זמן ביוטיוב. אבל אז פייסבוק נלחצת. וממציאה את הניוזפיד האינסופי. לא כדי שתקבלו משהו בעל ערך. אלא שלא תהיה לכם סיבה להגיע לסוף הדף ולחשוב רגע, מה עשיתי בשעה האחרונה. כלומר, האפליקציות בכוונה בנויות כדי להתגבר על מנגנוני Resisting temptation ומשתמשות בחוסר היכולת שלנו להפסיק. ואז תשאלו את עצמכם מה הערך שזה נותן.

התוצאה כתובה באפליקציה

היום אנחנו כבר לא מסוגלים יותר להיות לבד עם המחשבות שלנו. כי ברגע שהאנשים הם לבד, אפילו לכמה שניות, הם הופכים למפוחדים, הם נבהלים, הם מתעצבנים, הם מחפשים מכשיר. רק תחשבו על אנשים בתור לקופה או ברמזור אדום. ההרגשה של להיות לבד או שהזמן לא 'מנוצל' היא של בעיה שיש לפתור. 

אנשים באים אלי לקליניקה ולא מבינים למה הם לא מוצלחים. למה אין להם זוגיות כמו שיש לאחרים. למה הם מפסידים במירוץ. הם מפחדים לפגוש את המחשבות שלהם. הם באים אחרי שהם כבר לקחו אטנט בבוקר כדי להספיק, עישנו קנאביס בצהריים כדי להרגע ונרדמים בלילה עם קלונקס. והם שואלים למה אין להם תחושה של שליטה בחיים. יש לזה כמובן הרבה מאד סיבות.

ואז אומרים לנו שאם יש עומס יתר של מידע, ועודף מטלות ואנחנו מוסחים יש לזה פתרון טכנולוגי. אולי כדאי שנתקין Forest, Notion, ‘ Superhuman. כי אנחנו אשמים בזה שאנחנו משתמשים באפליקציות.

אנחנו לא אשמים. זה הם.

למה אתם חושבים שזה שונה ממגיפת ההשמנה העולמית? גם תעשיית תעשיית המזון טוענות שמלח וסוכר באוכל שלנו זה שירות שהצרכנים רוצים ושכל אדם יכול להחליט מה הוא צורך.
זה לא נעים לשמוע, אבל מה שקורה כשעושים מניפולציות על אנשים ואין להם כמעט סיכוי להתנהל אחרת זו מגיפת השמנה. זה לא כוחות. ואי אפשר לומר לאנשים אל תאכלו, כמו שאי אפשר לומר היום לאנשים אל תהיו מחוברים. אני לא יכול לקבוע מה טוב עבור אנשים, כי אם אני כרופא אגרום נזק למישהו, אני גם אהיה אחראי. אבל בתעשיית האינטרנט קובעים את זה כל יום. אבל מתנהגים כאילו הם לא אחראים לכלום.

זוהי הבעיה המרכזית – שהציבור צריך להבין שהכח בידים שלו. שכח תמיד משחית, ושיש לתעשיית האינטרנט גם אחריות. בטיפול, קודם כל אתה צריך להבין מה המקור לבעיה. ואחר כך לחשוב על התנהגות אחרת. אבל תעשיית האינטרנט לא מסוגלת להבין את האחריות שלה. 
לכן הפתרון חייב לבוא מאנשים. אנשים צריכים להפסיק לתת לחברות לעשות עלינו מניפולציות. הם צריכים להבין ולהתנגד באופן אקטיבי לכל המניפולציות, כי המניפולציות הפסיכולוגיות רק הופכות טובות יותר ויותר. אפשר להתחיל בהתנגדויות קטנות. להסיר אפליקציות, לצאת מקבוצות שלא באמת תורמות, לחסום נוטיפיקציות. להחזיר את השליטה.

אבל יותר מזה, צריך לחץ ציבורי כדי שחברות יתחילו להתנהג באחריות. פייסבוק לא תתנדב לדאוג לאינטרסים שלנו. רק לחץ ציבורי ורגולציה, שיגרמו לאפליקציה כמו פייסבוק, או טיק טוק, או סלאק לומר לי, שמע תסגור אותי. אתה יותר מדי זמן פה. לך תתקשר לאשתך. תהיה בן אדם.