נשאלתי לא מזמן על ידי אחת הקוראות באתר מה דעתי על חוות דעת פסיכיאטרית שניה. ובצדק, אחת השאלות החשובות ביותר שבהן נתקל אדם שסובל מבעיה בריאותית כלשהי היא מתי והאם לפנות לחוות דעת שניה. הסיבה העיקרית להתלבטות היא שחוות דעת כזו היא פעולה שיש לה השלכות רבות על הטיפול, הרבה מעבר לעצם הפניה לאדם נוסף כדי לשמוע את דעתו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לומר כמה דברים בנושא.

ראשית, על מה בעצם מדובר.

חוות דעת שניה היא חוות דעת של רופא נוסף (במקרה של רופאים, אבל יכולה להיות גם חוות דעת נוספת בתחומים שונים) מעבר לצוות הרפואי אשר עוסק באופן קבוע בטיפול באדם שבעניינו מעוניינים לקבל דעה. בדרך כלל מתבקש רופא לתת חוות דעת נוספת כאשר הטיפול אינו מתקדם בקצב שמצפים או בכיוון שרוצים, או כאשר מדובר במצב מורכב מאד מבחינה רפואית ויש רצון של מישהו שיהיה שינוי במצב.

חוות דעת שניה היא תהליך מוכר ומקובל מאד במערכת הבריאות. מרבית הרופאים במחלקות האשפוז בבתי החולים אומרים במפורש למטופלים או לבני משפחותיהם שהם מוכנים לקבל חוות דעת שניה וישתפו פעולה באספקת כל מסמך או נתון רלוונטי לתהליך קבלת חוות הדעת. בדרך כלל מדובר בפניה פרטית של המטופל/בני משפחתו לצד שלישי לצורך קבלת הדעת ומכיוון שמדובר בפניה פרטית חוות הדעת כרוכה בתשלום על הזמן שנדרש לביצועה.

נקודה שחשוב לזכור, שמכיוון שמדובר בחוות דעת, אין הצוות הרפואי המטפל מחוייב לקבל אותה. מדובר בעצה של גורם שלישי, ועצות הן דבר שאפשר לקבל או לדחות.

עד כאן התהליך הפורמלי, אבל לתהליך יש גם משמעויות פסיכולוגיות ומעשיות. המשמעות הפסיכולוגית של חוות דעת שניה (בניגוד לפניה רגילה להערכה אצל מומחה), היא שאנחנו בעצם אומרים לעצמנו שאנחנו לא מרוצים. אם היינו מרוצים מהטיפול לא היינו חושבים לפנות למישהו אחר.

יכול להיות שאנחנו לא מרוצים כי אנחנו ציפינו למשהו אחר מהטיפול. יכול להיות שציפינו למשהו אחר מהמטפל ויכול להיות שאנחנו לא סומכים על התהליך או על המטפל. לפעמים המטפל הוא זה שמשדר לנו חוסר בטחון בתהליך, ולפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים יותר מהמטפל (הרי בשביל זה יש אינטרנט). יכול להיות אפילו שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה צריך לעשות. כשאנחנו פונים למישהו אחר אנחנו מעבירים את המסר הזה לעצמנו ולמטפלים.

עצם הפניה לחוות דעת נוספת יכולה להיות טובה ורעה, ורצוי שנדע על כך מראש. ראשית, רופאים הם בני אדם, לחלק מהם יש אגו גדול במיוחד ולחלק יש אגו פגיע במיוחד. עצם הפניה למישהו אחר יכולה להוות עבור חלק מהרופאים פגיעה קשה שתשפיע גם על היחסים שלהם עם המטופל. כמובן שזה לא אמור להיות כך ואין בושה להתייעץ, אבל בבני אדם אנו עוסקים. מהכרותי, רופאים ישמחו לקבל חוות דעת נוספת על טיפול שאינו מתקדם. חלק מהרופאים מתייעצים באופן עצמאי, אך בניגוד לטיפול במסגרת מרפאה, בטיפול פרטי היכולת של מטפל להתייעץ מוגבלת יותר ולכן עצם הפניה יכולה להתפרש באופן חיובי על ידי המטפל.

שנית, רצוי שהמטופל ישאל את עצמו למה הוא זקוק לחוות דעת נוספת. האם הוא לא בטוח בטיפול, האם הוא לא מבין מה קורה בטיפול או האם הוא לא מרוצה מהרופא. לפעמים אנחנו לא יודעים להגדיר מה הבעיה שלנו עם הטיפול, ולפעמים אנחנו בכלל לא רוצים את הטיפול, כיוון שאנחנו לא חושבים שיש לנו בעיה או לא מבינים אותה (פסיכיאטרים נתקלים בבעיה הזו פעמים רבות). האם חוות דעת פסיכיאטרית נוספת היא תירוץ לא לפנות לפתרון או לטיפול שהוצע לכם? צריך לזכור שחוות דעת נוספת, בעיקר אם אנחנו מדברים על תהליכים נפשיים, יכולה לבטא סוג של התנגדות לטיפול, ויכולה לשמש ככלי להתפתחויות חיוביות בטיפול במידה ודנים בה.

שלישית, כשאתם פונים לחוות דעת, בגלל המנגנונים הפסיכולוגיים שפועלים על הפונים ועל המטופלים במקביל – אנחנו מצפים לתוצאה. מצד שני, מדובר בהתייעצות ולכן האחריות של נותן חוות הדעת פחותה מאשר זו של המטפל עצמו. מסיבה זו אנחנו לא יוצאים מרוצים אם לא נקבל עצה או המלצה לשינוי הטיפול לאחר ששילמנו את מיטב כספנו, והרופא שיודע שזה המצב הנפשי שבו אנחנו מגיעים לחוות הדעת, יתקשה שלא לספק את הסחורה ("מה? הלכתי לפרופסור והוא אמר לי לא לעשות כלום? בשביל זה שילמתי XXX שקלים?") המשמעות היא שבסיטואציה של חוות דעת שניה, פעמים רבות עוד לפני הבדיקה אנחנו כבר מצפים שהבודק ימליץ על שינוי/הורדה/הוספה של טיפול. זהו מצב לא רצוי הן עבור המטפל והן עבור המטופל, אבל הוא כמעט בלתי נמנע.

אני רוצה לסיים במתן כמה עצות פרקטיות בנושא התייעצויות:

• אם אתם מרגישים שעל כל החלטה של המטפל שלכם אתם צריכים להתייעץ, סימן שיש בעיה בקשר שלכם עם המטפל. אם אתם לא מרוצים מהמטפל, דברו איתו על כך והתמודדו עם הבעיה באופן ישיר או שתעברו לטיפול של מטפל אחר. חבל על האנרגיה, הזמן והכסף. אם אתם מרוצים מהמטפל שלכם, תפסיקו להתייעץ כל הזמן במקומות אחרים, בסופו של דבר צריך לתת אמון במישהו.
• ככל שאתם מתייעצים עם יותר אנשים, אתם מוסיפים רק לבלבול שלכם. האמרה הידועה "איפה שיש שני יהודים יש שלוש דעות" עוברת העצמה בתחום הבריאות ובתחום הזה כידוע כולם, כולל העוזרת של הגננת של הבת שלכם מבינים, ראו, הכירו ויודעים בדיוק את התרופה המדוייקת שאתם חייבים לקחת. הגבילו את מספר ההתייעצויות החיצוניות ותחליטו איפה אתם מטופלים.
• יש משמעות גם למי פונים. לכל אדם יש אנשים שהוא מעריך את דעתם יותר, ואחרים שהוא מעריך פחות. לכן אם תחליטו שאתם רוצים להתייעץ ספרו למטפל שלכם ודונו עמו בעניין. הוא יוכל לסייע לכם גם בהפניה לרופאים מתאימים או לחסוך לכם פניות לרופאים שלא מתמחים בתחומים שבהם אתם זקוקים ליעוץ.
• לא חייבים להתייעץ רק עם "המומחה העולמי בעל השם" או "מנהל המחלקה הידוע ביותר בארץ". לפעמים אין להם זמן להתייעצות, לפעמים "השם העולמי" הוא בתחום אחר ממה שאתם צריכים ולפעמים דווקא מישהו פחות מפורסם הוא בעל נסיון מתאים ורלוונטי יותר. לצערנו, קופות החולים לא מאפשרות קבלת החזרים על התייעצות מאנשים שלא ברשימה שלהם. בנושא זה יש עכשיו התכתשות משפטית שאני מקווה שתפתור את הבעיה.
• אתם צריכים לזכור שכשאתם באים עם תוצאות חוות הדעת לרופא שלכם, לא כדאי לכם להציג את זה כהחלטה סופית. כמו שאתם לא אוהבים שאומרים לכם מה לעשות, כך הרופא שהאחריות על הטיפול היא שלו לא אוהב שאיזה "יועץ חיצוני" יתן לו עצות בלי לקחת אחריות על הטיפול. כי אחרי שחוות הדעת ניתנת, היועץ לא חייב לכם יותר כלום, אבל הרופא שלכם הוא זה שיאלץ להתמודד עם התוצאות/תופעות הלוואי/הכשלונות. מדובר ביעוץ ותו לא. אם אתם מתעקשים ללכת על פי דעת היועץ במקרה והרופא המטפל שלכם מתנגד לטיפול הזה, יכול להיות שאתם צריכים להחליף מטפל. ובכלל, כמו שרופא טוב יתייחס לאיזה פרט מידע שמצאתם באינטרנט, כך הוא יתייחס בכובד ראש להתייעצות חיצונית ויכניס את זה לכלל השיקולים לפני מתן ההמלצות שלו.

צריך לזכור, שבסופו של דבר ולאחר שהתייעצתם, חשובה הצלחת הטיפול, וגם הקשר שלכם עם המטפל שלכם. במיוחד כאשר קשר טוב שכזה יכול להשפיע בצורה משמעותית על הצלחת הטיפול.

רק בריאות.