תגובות

9 תגובות לרשימה ”האם אני נורמלי?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

1. מאת Jim:
   יום שני, 05 באפריל 2010 בשעה 12:02

   "מה אני, לא נורמלי להיות נורמלי?!" – מאיר אריאל.

   נחמד מאוד, אהבתי את הכתבה, אוסיף רק מילה שלי בנושא, מעולם לא טענתי לשפיות או נורמליות: אני לא סובל מאי שפיות, אני דווקא נהנה מזה!

2. מאת יואב מ.:
   יום חמישי, 15 באפריל 2010 בשעה 10:21

   מסכים עם כל מילה. מצויין כתמיד.
   רק בקשה אחת: די כבר לתת כדוגמא לנורמלי משעמם: "נורמלי זו ארוחת צהריים במשרד וחוגים לילדים אחר הצהריים". יופי לך שאתה עצמאי (אולי) ואני מצטער שבחרתי בג'וב "נורמלי" כמו מפתח תוכנה, אבל באמת שארוחת צהריים במשרד עם חברים לעבודה היא לא נוראית בכלל, וחוגים לילדים אחה"צ (לא שיש לי ילדים אבל כשיהיו ארצה שיעשו) זה לא רע.
   פשוט אני מרגיש שמושג הנורמליות כבר פשט את הרגל מזמן, כי בעידן ההגשמה העצמית כל אחד חייב להיות מיוחד ויוצא דופן ומגשים את הייחודיות שלו. זוגיות היא פאסה (למה להסתפק באהבה לאדם אחד כשאפשר לשבור את התבניות), עבודה משרדית היא פאסה, קניית דירה היא פאסה. לפעמים נראה לי שלעשות דברים "נורמלים" זה ממש מהפכני ושובר תבניות. 🙂

3. מאת יאנה:
   יום חמישי, 04 בנובמבר 2010 בשעה 14:32

   אני רוצה לומר שאני מאוד מסכימה עם יואב .מ אין צורך להגדיר את הנורמלי , צריך לעשות את מה שטוב לך עם אתה מרגיש שארוחה במשרד עם חברים לעבודה היא משעממת אל תאכל איתם ועם אתה לא רוצה להביא את הילדים שלך לחוגים אל תביא תעשה את מה שאתה מגיש לנכון ועם לעשות את כול הדברים הללו נראה לך טוב אז תעשה אותם הפואנטה שלי היא תעשות מה שאתם מרגישים לנכון על מנת להגיש סיפוק עצמי (במידה ואתם לא פוגיעם בזולת כמובן ).

4. מאת דניה:
   יום חמישי, 22 בנובמבר 2012 בשעה 3:06

   אני חושבת שכיום הפסיכיאטריה פועלת בשני מישורים נפרדים – מישור אחד – לסייע לאנשים שסובלים מחרדה, דכאון, הפרעות קשב וכיו"ב לשפר את איכות החיים באמצעות תרופות מסוג SNRI, SSRI, וכו'. כיום כשחצי מדינה לוקחת ציפרלקס או ריטלין, אדם שסובל מחרדות דכאונות או הפרעות קשב, לא נחשב ל"משוגע" ויש בזה משהו טרנדי, יען כי לא מעט סבלרטאים משתמשים בכדורים אלו או יוצאים מהארון כמופרעי קשב. ראו ערך רוגל אלפר, אברי גלעד וכו'.

   המישור השני הינו מישור בעייתי משהו – מישור של שיטור חברתי והפעלת כפייה. הסמכות לאשפז אדם כי הוא איבד את הקשר עם המציאות מטיל על הפסיכיאטר הבודק את התפקיד השיטורי להחליט מהי המציאות, ולמעשה לשפוט בעיניים סובייקטיביות (הנחזות כאובייקטיביות) את מציאות חייו של הפרט. אדם יכול לאמר שהתנכלו לו בעבודה וגם בשכונה, וזה יכול להשמע פרנואידי לחלוטין. מאידך, לא מעט נשים חוות הטרדה מינית בעבודה, מתלוננות, וסובלות התנכלות רבתי מן הסביבה החברתית והתעסוקתית שלהן. אישה שהוטרדה מינית במקום העבודה וסבלה מ"סביבה עוינת" יכולה למצוא את עצמה מאובחנת על ידי פסיכיאטר כמי שסובלת גם מ"פנטזיות מיניות על הבוס", וגם, רחמנא ליצלן, מ"פרנויה" ש"מתנכלים לה". הבעיה מתחילה כאשר ניתן לפסיכיאטרים כוח לשלול חירות מאנשים ולקבוע, בדרך, מיהו נורמלי ומהי המציאות – ועל כן מי בעל "שיפוט מציאות" "לקוי".

   זהו תפקיד שיטורי מיותר. נכון שבאופן מובנה, מחלות כגון סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית קשורות בטבורן באיבוד קשר עם המציאות. אבל הסמכות לשלול חירות בעקבות אבחנה של סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית טומנת בחובה סיכון של טעות, כי מה אם מה שנדמה לפסיכיאטר כפנטזיה מגלומנית או היפומניה הוא באמת ראשיתה של המצאה גאונית? דמיינו לכם שמרק צוקרברג היה פוגש פסיכיאטר בימים העליזים במעונות שבהם פיתח את הפייסבוק? הוא היה מאובחן כהיפומני, קרוב לוודאי. עם מחשבות שווא על גדלות. והוא גדול. וזו הסכנה בפסיכיאטריה, נטילת המושכות לשפוט מהי המציאות, במסגרת אבחון מחלות המקושרות ל"אובדן קשר עם המציאות". זה תפקיד מסוכן. זה תפקיד שיש בו שגעון גדלות. זה תפקיד שתורם להכחשה של מציאות חברתית קשה של אוכלוסיות מוחלשות או פגיעות כגון נשים מוכות. חשבו על זונה לשעבר שהסרסור רודף אותה ומשלח בה אנשי עולם תחתון בכדי שלא תעיד כנגדו בבית המשפט. פסיכיאטר שיאבחן אותה כ"בעלת מחשבות שווא פרנואידיות" עלול לסכן את חייה, כי הסרסור לשעבר שלה אכן רודף אותה באמצעות אנשים מן העולם התחתון.

   על כן הפסיכיאטריה צריכה להוותר במישור של טיפול באנשים שרוצים זאת. אנשים המטופלים במה שמכונה "פסיכיאטריה רכה" (דכאון, חרדה, הפרעות קשב וכיו"ב) מגדירים לעצמם את המציאות שלהם, ומשתמשים בכדורים בכדי למקסם את המציאות הרצויה של חייהם. הכדור משמש כלי להגשמת ה"רצוי"- תוך שהפרט האוטונומי מכתיב את אותו "רצוי". לעיתים יציאה מדכאון יכולה לבוא לידי ביטוי בעשיית משהו שנחשב לחלוטין לא נורמטיבי בעיני החברה, אבל אם זו ההגשמה העצמית של האדם, אז מבחינת המדד שלו עצמו הוא נורמלי.

   מסקנה: פסיכיאטריה צריכה להתמקד בלסייע לאנשים לבחור את אותם אמצעים תרופתיים שיסיעו להם להגשים את ה"רצוי" בחייהם, את תמונת חייהם האידיאלית, ללא שיפוט. ברגע שנכנס השיפוט, כל הטוב שבמקצוע הזה מתקלקל, ו"מזדהם" בשיקולים זרים של שיטור חברתי והכתבת נורמות חברתיות.

5. מאת צחי בן ארצי:
   יום שלישי, 12 בפברואר 2013 בשעה 12:48

   אני ממש הומו אני לא יודע מה לעשות עם עצמי אני שוקל להיתאבד!! מהלעשות? זה נורמלי.?

6. מאת לדניה:
   שבת, 14 במרץ 2015 בשעה 16:06

   דניה שלום,
   לא פלא שהפסיכיאטר מסרב להתייחס לביקורת העניינית שלך. מניסיוני רב השנים, לרוב הם ישמחו להתווכח בנימה מלומדת עם סיינטולוגים הזויים, אבל ימנעו מלהכנס לפולמוס עם דעות אינטיליגנטיות רהוטות ושפויות כשלך – שם קיים סיכון "להפסיד" בויכוח.

   כך או אחרת, ברור שאנו – נפגעי המערכת – והפסיכיאטרים, דוברים שתי שפות שונות.
   הם חושבים שהם מטפלים, ואנחנו חושבים שהם כופים ומתייגים. אין טעם של ממש להידברות במצב הדברים הנוכחי.

   ממליץ לך (ולכולם) בחום להכנס לדף הפייסבוק שלנו "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה".

7. מאת לדניה::
   יום שני, 03 באפריל 2017 בשעה 11:22

   אני מאמינה שאבחונים פסיכיאטרים אמורים להתחשב בנסיבות חייו של המטופל. אבחון שטחי ורשלני יכול להיות מסוכן כמו ברפואה, אבל זה לאו דווקא משקף את המקצוע. לאנשים שסובלים מסכיזופרניה או מאניה דיפרסיה יכולים להיות מצבים שיכולים לסכן את המטופל, ואם מגיעים למצבים כאלה אז זה די מוכיח שיש בעיה וכדאי לטפל בה..

8. מאת רבקה:
   יום שלישי, 03 באפריל 2018 בשעה 7:55

   אני חושבת שזה נכון רק הבנאדם עצמו יודע מה רע לו ומה יעשה לו טוב ומה זה נורמה חברתית ובנאדם שיצליח לתקשר טוב עם אנשים

9. מאת מחמודה:
   יום שלישי, 28 בינואר 2020 בשעה 16:19

   אני סבורה שכולם מבינים שכשאדם שואל את עצמו אם הוא נורמלי, אין הכוונה לאיך הוא אוכל צהריים ואם ילדיו הולכים לחוגים כמו כולם- זה נכון להגדרת שיגרתי, נורמטיבי , השאלה האם אדם נורמלי אכן מתייחסת להגדרות הפסיכיאטריות אם אדם איבד את בוחן המציאות.

   ופה אכן ישנה בעיה במקרים האפורים כי גם אדם שאיבד קשר עם המציאות מבין זאת באופן זה או אחר, הוא יודע שאיבד שפיות וזה פחד אלוהים להיות במודעות שכזו, אבל ישנם קודים תרבותיים או עדתיים או קשורים לאמונות, סביבת חיים ועוד שמשפיעים על ההחלטה של הפסיכיאטר אם מדובר באדם נורמלי , היינו שפוי, מחובר למציאות או שלא וכאן הפסיכיאטר כדאי שילמד צניעות וענווה מהם ולא ימהר לשפוך דיו על הנייר בהבחנה שלו, במקום שאינו בטוח זו לא בושה לכתוב במקרים שאינו בטוח באבחנתו כי יתכן שהנבדק סובל מ…..או לעניות דעתו המטופל סובל מ….ולכן ננסה טיפול זה או אחר.

   יותר חמור להטיל כתם על אדם בהבחנות לא נכונות ולא מדוייקות כפי שמניחה שגם קורה לא אחת כי סביר שמטופלים באים עם סימפטומים בהם מטפל ואת שורש הבעיה לא תמיד חושפים גם לא לאחר שנים רבות של טיפול , האנטי לפסיכיאטרים נולד מהפסקנות, ההחלטיות, הקביעה החד משמעית במקום בו ישנם שטחים אפורים וכניסה לראש של המטופל, לחוויותיו, להרגשותיו…..ועל האדנות והשחצנות הזו יש לוותר במקצוע כמו זה בו כל קביעה הרת גורל ומדובר בדיני נפשות וצריך ליתן על כך את הדעת.