האינטרנט תהרוס למליונים את החיים – והם עדיין לא יודעים את זה
יש דברים שמבינים רק בדיעבד. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך חוויה מסויימת וקשה לנו מאד לצאת החוצה, לעמוד בצד, להסתכל על ההתנהגות שלנו ולהצליח להבין מה בדיוק קרה שם. בדרך כלל אנשים צריכים מתווכים שיעזרו להם להגיע לאותן תובנות. זו הסיבה שמקצועות יעוציים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מאמנים, יועצים ארגוניים וכדומה נמצאים בביקוש עולה.
מאמצים מוקדמים לא בהכרח מבשרים את בוא המשיח
במשך שנים הייתי מאמץ מוקדם (Early Adopter). הייתי מחליף מחשב כל שנתיים, היו לי את הגאדג'טים הכי מוצלחים ותמיד התקנתי במחשב שלי תוכנות עוד בשלב הביטא ונרשמתי לכל אתרי האינטרנט המגניבים. עם השנים קרו כמה שינויים ובעקבותיהם הפכתי למאמץ מוקדם מאוחר (Late early adopter), שמשמעותו שאני מעודכן בכל החידושים ואני יכול להשתמש בהם – אבל אני בוחר מתי אני מתחיל להשתמש בשירותים האלו: אני יודע מה זה Gowalla ו Foursquare אבל אני לא משתמש בזה. יש לי חשבון טוייטר ופייסבוק אבל אני לא מעדכן שם כל הזמן. הסיבה היא שבמובנים מסויימים עברתי תהליך של התפכחות והתבגרות. אני הרבה יותר מודע ליתרונות וגם לסכנות שיש ברשת.
המגמה העיקרית בתקשורת האנושית בשנים האחרונות היא התערטלות פומבית. פעם דיברו על בלוגים ו'הדברים המוזרים שאנשים חושפים בבלוגים או בתמונות שהם מעלים לרשת', והשתאנו מהחשיפה שאנשים מוכנים לחשוף את עצמם. היום הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים להתחבר ממש בוריד לאינטרנט – לחבר את זרם החיים שלהם (Life stream) לרשת ולהגיע למצב שאנשים יכולים לדעת בכל רגע כמעט מה עשינו, איפה עשינו ועם מי. לא רק זאת, אלא שבדרך אנחנו נוהגים להפשיט גם את כל האנשים שסביבנו – האם חשבתם פעם אם אמא שלכם, הילד שלכם או אפילו זה שעובד לידכם באמת רוצה שתעלו תמונות שלו לאינטרנט או תספרו מה הוא עשה? ולאן יגיעו התמונות האלו? נטולי החשבון בפייסבוק או בפורסקוור לא מסוגלים להבין מדוע אנשים טורחים להשתתף בחגיגה, והאנשים שמשתתפים בחגיגה לא מסוגלים להבין איך אפשר להיות בחוץ ולבקר את המשתתפים.
טעים כמו דבש, נפלא כמו אמברוזיה.
ההתערטלות היא חוויה מיוחדת שמאפשרת לאנשים זרים להרגיש שהם נמצאים איתנו, בתוכנו. לפעמים להרגיש שייכות במקום שאין בו כל שייכות. ההתחברות לזרם החיים מאפשרת לאנשים תחושה של twinship – אותה תחושה שאתה לא לבד. שיש אנשים אחרים שהם באמת איתך. כל אותן תחושות של ניכור וספק מקבלים מענה אינסופי בעולם של חשיפה בלתי נגמרת. החברה המודרנית שלפעמים נדמה שמכבדת נרקיסיזם יותר מהכל, מתגמלת התערטלות, ובכך מעודדת אותה.
אין פלא שבני הנוער הם הראשונים שהתחברו לעולם הזה, כיוון שהם במילא נמצאים בתהליך של בדיקת גבולות והגדרת הזהות העצמית שלהם. אחד העיסוקים המרכזיים שבולטים בגילאים האלו הוא העיסוק באינטראקציה חברתית למטרות אינטראקציה, זאת להבדיל ממבוגרים שעושים את אותו דבר למטרות קידום חברתי. הכלים התקשורתיים שקיימים ברשת מעודדים באופן לא מודע את החשיפה אך מנטרלים את התפתחות מנגנוני הסינון שנועדו להגן עלינו במקרה הצורך.
גיל ההתבגרות הוא הזמן שבו אנחנו לומדים לשים גבולות, הזמן שאנו מפתחים את היכולת מה מותר לנו לספר ומה כדאי לשמור לעצמנו, הזמן שבו אנחנו נפגעים עקב חשיפה ונכווים עקב הסתגרות. אם המסר החברתי שאנחנו מקבלים הוא שאין משמעות לגבולות ורק החשיפה בעלת ערך, ובמקביל כל הכלים סביבנו מעודדים חשיפה אז בפועל אנשים יתרגלו לחשוף את עצמם בלי לשים גבולות.
"Teenagers are much more conscious about what they have to gain by being in public, whereas adults are more concerned about what they have to lose."
דנה בויד האשימה השבוע את פייסבוק וגוגל בפגיעה חמורה בפרטיות הגולשים. האינטרס של חברות הטכנולוגיה, של גופים עסקיים ושל ממשלות היא לדעת עלינו את הכל. גוגל השיקה שירות בשם Google Buzz שלקח את חשבון הדואר הפרטי שלנווהפך אותו למקום פומבי, והתוצאה היתה מהומה. פייסבוק לקחה את חשבון הפייסבוק של כולכם, והחליטה לשנות את הגדרות הפרטיות, כך שברירת המחדל היא 'לחשוף' במקום 'להסתיר'. פייסבוק העזה לומר ש 35% אחוזים מהמשתמשים קראו את תנאי השימוש החדשים (ואני מוסיף 'אבל לא הבינו') ומשמעות הדבר היא ש 65% אחוזים בכלל לא מודעים שכל מה שהם כותבים עכשיו פתוח לעולם.
פייסבוק וגוגל לא מחפשות את טובתנו, אלא איך לעשות כסף. בכדי שזה יצליח הן צריכות לדעת עלינו את הכל. הדרך שלנו להתמודד עם המשמעויות האלו היא להדחיק את הבעיה, כיוון שרק כך אנחנו יכולים להמשיך ורק כך אנחנו יכולים להנות. או לפחות ככה נדמה לנו.
האדמה רועדת ואנחנו לא שמים לב כי אנחנו עסוקים בריקודים.
בחודשים האחרונים יש התגברות של בקשות מגולשים שמבקשים להסיר תגובות שהם כתבו בבלוג שלי או אפילו באתרי קונספציה. ברוב המקרים מדובר בדברים שנכתבו לפני שנים רבות, ועכשיו הפכו רלוונטים כי אנשים מנסים להתקבל לעבודה חדשה, או לעשות משהו שהם לא חשבו שהם יעשו לפני שנים.
כולנו מכירים את הילד בתיכון שכל השכבה צחקה עליו כי הוא אמר משהו לא במקום או שמישהו סיפר עליו משהו. הילד הזה גדל, עבר למקום אחר והפך לאיש מוצלח. אבל אתם עוד לא מכירים את הילד שהתערטל באינטרנט (מטאפורית, לא פיסית) ואחר כך החשיפה הזו הרסה לו את החיים. כי אפשר לעבור לשכונה אחרת, אבל הרשת זוכרת הכל ואי אפשר לעבור לכוכב אחר. אנשים לא מבינים שכל דבר שהם עושים נרשם, מקולטג וישמש ביום מן הימים. הם גם לא יכולים לפעול כל הזמן תחת המגבלה הזו, אבל הם צריכים להיות מודעים אליה.
הרשת היא מקום נפלא. היא מאפשרת לעשות דברים, והגיע למקומות וליצור קשרים חברתיים ואנושיים שלא היו אפשריים בעבר. הרשת מלאה חמלה ואהבה. אבל בני האדם הם לא יצורים שרק מלאים בחמלה ואהבה וכל ההתערטלות הפומבית הזו תחזור, בריבית דריבית, בחזרה למתערטלים. הסיבה לכך פרוזאית לחלוטין – מתחת לכל האוטופיה החברתית והטכנולוגית נשארנו אותם בני אדם, עם אותם דחפים ואותם צרכים. לפעמים טובים ולפעמים רעים.
ראו הוזהרתם.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
22 תגובות לרשימה ”האינטרנט תהרוס למליונים את החיים – והם עדיין לא יודעים את זה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 13:14
תודה רבה על הטור הזה.
התעייפתי להסביר לאנשים, עכשיו יש לי קישור וזהו 🙂
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 13:19
אני חולק עלייך כמובן, זה בהחלט יהיה אישו מכיוון שגם בני הנוער של דור ה X שגדלו והתחילו לעבוד ולחיות בחברה הבוגרת הסתגלו לסביבתם. אני מניח שגם בסטרטאפים שבהם המנהלים בני 25 לא אוהבים לשכור עובד חסר גבולות שמתבזה בפומבי.
אני חושב שמה שאנשים לא מבינים זה שיש פער עצום בין תפיסת המציאות ותפיסת הפרטיות שלנו לבין מה שקורה בפועל באינטרנט. אנחנו, וגם הילדים שלנו נוהגים כאילו יש פרטיות, בעוד שבפועל אנחנו מתנהלים בסביבה חסרת פרטיות לחלוטין. הפער הזה הוא הבעיה, ולא העובדה שיש אנשים שבוחרים במודע להתערטל. חלק גדול מהמבוגרים מתערטל בלי לדעת שהוא מתערטל, ואצל הנוער זה הפוך – הם מתערטלים כי הם לא מכירים משהו אחר.
בכל מקרה, יום אחד אנשים מתעוררים/משתנים/מתפתחים ומגלים ש'אוי ואבוי ברשת אני ערום ובכלל רציתי להיות משהו אחר'
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 13:32
יופי של פוסט.
תודה על האזהרה.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 13:03
קשה לי להתחבר לנבואות הזעם האלה של "האינטרנט תהרוס את החיים". מדובר כאן בפערי דורות: מבוגרים שחרדים לפרטיותם מול צעירים ובני נוער, שהמושג פרטיות פשוט אינו קיים יותר עבורם. ובסופו של דבר, הצעירים ובני הנוער האלה יתבגרו, והעולם יראה אחרת ממה שהוא עכשיו. זה כבר לא יהיה כזה אישו אם יש לך תמונה בפייסבוק מהתיכון כשאתה שיכור ומקיא – כי לכולם תהיה אחת כזו, גם לבוס שלך.
אני לא יודעת איך העולם יראה, אבל אני דווקא מאמינה שהאינטרנט לא תהרוס למיליונים את החיים, אלא תשפר.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 14:28
לא מסכימה, כי המנהלים בני ה-25 גם יהיו כאלה שגדלו ברשת, ומושגי הפרטיות שלהם יהיו מאוד שונים.
כמו כן, קשה לי להאמין שלמישהו ייהרסו החיים כי בגיל 17 צילמו אותו שיכור ועושה בושות, אנשים יודעים להבדיל בין מה שקרה זה עתה למה שקרה לפני שנים.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 14:43
תיאור מדויק של הבעיה והאיום הגדול של ימינו, למרות שההתמקדות באינטרנט בעייתית בעיני בכדי להבין את העניין.
אני שוב ושוב מופתע מהמוכנות של אנשים בוגרים, ללא חשיפה אינטרנטית מוקדמת, להיחשף במדיה אחרים, ובעיקר בטלויזיה (מהאח הגדול ועד סופר נני שעל סף החשיפה הפלילית של בני נוער). משיחות עם אנשים שהשתתפו בתוכניות כאלה, גם אחרי ששילמו מחיר לא פשוט על החשיפה, הם ישמחו לסיבוב נוסף.
יש אולי אנשים שמסוגלים להתמודד עם המחיר של ההשפלה הפומבית טוב מאחרים, עד כדי שזה לא נתפס בעיניהם כבעיה או איום?
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 15:08
@אריאלה, יש לי מעט נסיון בעניין ויתכן שהוא לא משקף, אבל אני מקבל אימיילים מאנשים שכתבו משהו בתגובה לפוסט ממש ניטרלי בקונספציה ומבקשים להסיר כיוון שזה פוגע במשהו אחר בחייהם כעת, ואני לא מתכוון לתמונה בעירום.
@גיא @זו ש, האינטרנט היא סמן קיצוני בעניין. זה נכון לגבי השתתפות בתוכניות טלויזיה כמו סופרנני. ההורים חושבים על עצמם כשהם חושפים את הבעיות של המשפחה, אבל אף אחד לא באמת שאל את הילדה שהאחים שלה קוראים לה 'שמנה' אם היא מסכימה (ואם שאלו היא לא בטוח מבינה את ההשלכות.)
כתבתי בפוסט שהנורמות שלנו משתנות, לטוב ולרע אבל אני חושב שהנקודה היא שאנשים לא מודעים בכלל להשלכות ארוכות הטווח של המעשים שלהם, שבזמן אמת נראים חסרי משמעות.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 15:09
נתקלתי בבלוג שלך במקרה (דרך טוויט של יובל דרור) ונראה שאני נשאר כאורח קבוע. תודה!
המאמר מעניין מאוד. אני מסכים איתך לחלוטין וגם כתבתי משהו ברוח דומה בשעתו:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1153905&passok=yes
גם אני הייתי מאמץ מוקדם ולאחר מכן מאמץ מוקדם מאוחר ועם זאת לאחרונה החלטתי לחדש את הריצה שלי אחרי הטכנולוגיה והאינטרנט. אם לא נרוץ ניפול מאחור…
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 14:12
בגדול אתה צודק וכך אני מחנך את הילדים שלי.
אבל, אני חושב שהפוסט הזה מניח שכל התכנים באינטרנט מאונדקסים וברי מציאה בקלות. או במלים אחרות, שגוגל הוא נצחי. וגם שהאינטרנט הוא נצחי.
כמו התחזית בשנת 1894 שעד שנת 1950 כל רחובות לונדון יהיו מלאים בזבל סוסים. ואז המציאו את המכונית.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 14:49
פוסט מצוין, תודה. אני בעבודה, ולכן מנסחת בחופזה – בעניין החשיפה ומחירה, אני לא בטוחה שזה מדויק. עם התהליך של הלגיטימציה (ואף דרישה, במידה מסוימת) לחשיפה ברשת, גם המוסכמות החברתיות נעות בכיוון הזה. אם פעם לכתוב בלוג אישי היה עניין בלתי מובן בסוגיית הפרטיות על ידי רוב האוכלוסיה, כיום הסף עלה ופחות מעשרות מצלמות שמצלמות כל צעד של משתתף בתוכנית ריאליטי – זו לא מספיק חשיפה.
נראה לי שהסנקציות החברתיות המופעלות כיום על אנשים שחשפו "סודות" המציגים אותם כפחות ממושלמים הן פחותות משמעותית מבעבר. תופעות הלוואי של העניין הזה הן לא רק רעות. חריגויות חברתיות שונות נחשפות כיום ביתר קלות, לדעתי גם בגלל ההתרגלות הזוחלת שלנו לחיים שיש בהם פחות פרטיות וגם בשל היכולת של אותם חריגים לחבור לדומים להם (ולשונים מהם) בעזרת הרשת ובכך להתעצם.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 16:09
נדמה לי שגרמתי לכם להתעסק בטפל ולא במהות. לא מדובר ברק בני נוער שיתעוררו בעוד עשר שנים ויגלו שקרה משהו, אלא מדובר באנשים כמוני וכמוכם שסתם מעדכנים בפייסבוק, מעלים תמונות או כותבים באימייל ופתאום מגלים שמה שהם חשבו שהוא פרטי בעצם הפך לנחלת הציבור.
אני בעד שיתוף והשתתפות. אני גם בעד גבולות. היום האיזון העדין אבד.
יום שני, 15 במרץ 2010 בשעה 18:46
ירדן – צודק!
אבל למה "תהרוס"? היא כבר "הורסת", במובן שעליו כתבת, למשל אצל מחפשי עבודה רבים… ראה למשל
http://www.globes.co.il/news/docview.aspx?did=1000521974&fid=594
וגם… אובמה שותף לדעתך…
http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/940/398.html
נושא זה צריך להיות חלק בלתי-נפרד מחינוך להתנהגות מקוונת נבונה – אבל מערכת החינוך עסוקה בענייני תלבושת אחידה.
בכל מקרה, לא אהבתי את הכותרת של הפוסט, המצטרפת לגלי הדמוניזציה של האינטרנט (והרי רבים במוקומותנו לא יקראו את הטקסט, מן הסתם, ויצקצקו למקרא הכותרת הפומפוזית)…
יום שלישי, 16 במרץ 2010 בשעה 0:19
[…] בפרטיות הגולשים. כצפוי נכתבו לא מעט פוסטים בנושא. ירדן לוינסקי אפילו טען ש"האינטרנט תהרוס למליונים את החיים – והם […]
יום שלישי, 16 במרץ 2010 בשעה 12:26
בלי קשר למה שאני חושב על תוכן הדברים, לא יכולתי שלא להזכר במה שכתב דאגלס אדמס:
"המצאתי סדרה של חוקים שמתארים את תגובתנו לטכנולוגיה. כשאתה נולד, כל דבר בעולם הוא נורמלי ורגיל והוא רק חלק מהדרך שהעולם פועל. כשאתה בין הגילאים חמש-עשרה לשלושים וחמש, כל דבר שמומצא הוא חדש ומרגש ומהפכני ואתה יכול כנראה לעשות קריירה בזה. כשאתה אחרי גיל 35 כל דבר שמומצא נוגד את הדרך הטבעית של הדברים".
יום שלישי, 16 במרץ 2010 בשעה 22:08
ההוויה קובעת את התודעה. ירדן, היית ארלי אדפטור בעידן הקדם-פסיכיאטרי שלך. אבל הוויתך השתנתה. פסיכיאטרים הם המנרמלים של החברה. הם המגזמים של "גידולי הפרא של העץ החברתי". הפסיכיאטרים יתייחסו לאינטרנט, כמו שהכמרים התייחסו למהפכת הדפוס. ראה את "שם הורד" ואת "אנטי-אדיפוס"
יום שלישי, 16 במרץ 2010 בשעה 22:45
אשר, אני באמת מחבב אותך, אבל לפעמים אתה כותב דברים מתוך המשאלות שלך בלי קשר למציאות. אתה תולה יותר מדי בפסיכיאטרים, ומתוך עוורון האידיאליזציה שאתה מייחס לטכנולוגיה, לחשיפה ולשיתופיות אתה לא רואה שבדרך אנשים נדרסים, ואנשים רבים יותר נותרים מאחור.
יום רביעי, 17 במרץ 2010 בשעה 22:58
ירדן, אני מאוד אוהב את הכתיבה הקדם-פסיכיאטרית שלך בקולקטיב. אבל כמו שאני עיוור לטכנולוגיות המדיה החברתית (וואו! אחרי 5 שנים מצאתי תחליף למילה האסורה והמיושנת ווב 2.0), הפסיכיאטרים עיוורים לטכנולוגיית הדפוס. בלי מהפכת הדפוס והמהפכה התעשייתית, לא היתה נולדת הפסיכיאטריה. הרי לפני 1850 לא היה אף פסיכיאטר
יום שישי, 26 במרץ 2010 בשעה 15:13
[…] […]
שבת, 27 במרץ 2010 בשעה 14:45
ירדן, אני מסכימה עמך לחלוטין. אנשים אכן לא מודעים להשלכות ארוכות הטווח של מעשיהם, גם אלה שנראים חסרי משמעות.
זה נכון לגבי כלל מעשיהם, כמובן. הרשת היא רק עוד פלטפורמה לבצע בה מעשים כאלה ואחרים, שאת חלק מהשלכותיהם אין לנו כיום אפשרות לצפות. אז אולי טבעה המסוים של הפלטפורמה הזאת מושך לכיוון החשיפה, מצד שני, אותו אדם שמבלה כעת את שעותיו ברשת בניהול החשיפה הזאת, היה יכול גם להסתובב בעולם ולעשות דברים המסוכנים לו לא פחות.
יום שלישי, 06 באפריל 2010 בשעה 2:51
השורה הפותחת שלך לפוסט הנוכחי אומרת בערך הכל,"יש דברים שמבינים רק בדיעבד".
אני בן 26 ואני יכול העיד על עצמי שכל כך הרבה דברים שעשיתי או חשבתי בעבר ניראו לי הגיונים באותה שעה ועכשיו בדיעבד אני יכול להסביר אותם אחרת לגמרי ולהגיע לשורש הסיבות שפעלו עלי באותם זמנים, עכשיו זה לא אומר שאני מצטער על מה שעשיתי פשוט בדיעבד אני יכול ללמוד מזה ויכול לשפר.
מה שאני מנסה להגיד זה שעד שמישהו לא מקבל כוויה הוא לא מפחד מאש,למרות כל האזהרות.
אהבתי את הפוסט ואת הכתיבה שלך ואני מאחל לכמה שיותר לקורא אותו ולכמה שיותר להבין ולהפנים אותו
יום שלישי, 06 באפריל 2010 בשעה 3:33
ירדן, יש בפוסט שלך המון נחרצות, אך אין בו גוונים, לדבר ולפבלש זה לא בהכרח להתערטל.
חוסר בגרות, אי הבנת הרשת… הקשר ברור אבל לא ממש מעניין, אפשר להתייחס כך לכל דבר בחיים.
מבחינתי אין שום וירטואליות ברשת, היא אכן זוכרת הכל, כמו גם הרכילאית בשכונה, מס הכנסה, אגף הגביה של רשות השידור ואולי אפילו אלוהים.
אני מכיר ילדים שיש להם יותר פילטרים ממבוגרים, לרשת ובכלל, וזאת בזכות הורים שמרשים לילדים להתנסות ומצד שני מעורבים בפרטים, נדמה לי שזו משמעותה של אחריות הורית, לאפשר לילדים לפתח נוגדנים משלהם.
הצעה: מתחת לכל האוטופיה *והחרדות* החברתיות והטכנולוגיות נשארנו אותם בני אדם, עם אותם דחפים ואותם צרכים.
יום שלישי, 06 באפריל 2010 בשעה 13:31
[…] לניאר כותב בספרו You Are Not a Gadget: A Manifesto נגד הווב 2.0, שמעודד חירות בין מחשבים אך לא בין אנשים ומעדיף את את אהדת הקולקטיב על פני ביטוי אישי. לדעתו, הווב 2.0 מייצג דור חדש של ילדים שיש להם תפישה מאוד מצומצמת בנוגע ליכולותיו של אדם. יש גם תומכים לאמונה הזו בישראל. ירדן לוינסקי למשל שחושב בנושא דומה שהאינטרנט יהרוס את חייהם של מיליונים. […]