לפי המדריך האבחוני האמריקאי DSM-5, פסיכוזה היא מצב נפשי שבו אדם חווה הפרעה יסודית בקשר עם המציאות, המתבטאת לרוב בהזיות (Hallucinations) או מחשבות שווא (Delusions) . הזיות יכולות להיות שמיעתיות (שמיעת קולות), ראייתיות או תחושתיות אחרות שאינן מבוססות על גירוי חיצוני אמיתי; מחשבות השווא הן אמונות חזקות מאוד שאינן עומדות במבחן המציאות, אך האדם הדבק בהן מתקשה להכיר בטעותן. ההגדרה העכשווית של פסיכוזה אינה מצמצמת אותה למחלה אחת בלבד, אלא רואה בה תסמין או מצב שיכול להופיע בהקשר של הפרעות נפשיות שונות או מצבים רפואיים מסוימים.

רבים נוטים לבלבל בין המונח "פסיכוזה" לבין "סכיזופרניה". אמנם סכיזופרניה נתפסת כמייצגת המרכזית ביותר של פסיכוזה מתמשכת, אך היא אינה ההפרעה היחידה שבאה לידי ביטוי בתסמינים פסיכוטיים. הפרעה סכיזואפקטיבית (שבה מופיעים גם תסמיני מצב רוח), הפרעה דלוזיונית (התמקדות במחשבות שווא ספציפיות לאורך זמן), ואפילו הפרעות מצב רוח קשות עם מאפיינים פסיכוטיים – כל אלה עשויות לכלול מופעים שונים של פסיכוזה. בהתאם לכך, האבחנה המדויקת דורשת תשומת לב רבה מצד אנשי המקצוע, התחשבות במהלך הזמן, בהשפעות סביבתיות, בגורמים גנטיים, וכן הלאה.

אחת הדילמות המרכזיות בתחום נעוצה בשאלה עד כמה פסיכוזה היא מרכיב "כללי" שיכול לצוץ במגוון הקשרים, ועד כמה היא ייחודית למחלה מוגדרת, כמו סכיזופרניה. פרופ' ננסי אנדריאסן (Nancy Andreasen), חוקרת מוכרת בתחום, ציינה לא פעם כי פסיכוזה היא רק אחד מהסממנים של סכיזופרניה, ושישנם היבטים נוספים כגון פגיעה בקוגניציה או בהבעה הרגשית המאפיינים הפרעה זו. מנגד, קולגות מסוימים מדגישים שמערכות ביולוגיות והקשרים סביבתיים אחרים עלולים לגרום לפסיכוזה גם ללא "גרעין" סכיזופרני, למשל בהפרעות אישיות גבוליות, שימוש בסמים או אפילו הפרעות מצב רוח.

הסטיגמה של הפסיכוזה

סוגיה נוספת שמלווה את העולם הטיפולי ואת הלוקים בפסיכוזה היא הסטיגמה. מחקרים כמו אלו של פרופ' פטריק קוריגן (Patrick Corrigan) מראים כיצד אדם המתמודד עם תסמינים פסיכוטיים נושא לעיתים קרובות לא רק את הקושי הקליני ואת האתגרים היום-יומיים, אלא גם את החשש ממבט החברה, הסטריאוטיפים והתיוג השלילי. אנשים רבים מזהים את המילה "פסיכוזה" עם מסוכנות, אי-רציונליות או חוסר שליטה, ותופסים את האדם כחולה נפש במובן המרתיע ביותר של המילה. הדבר נכון במיוחד לגבי הפרעות כמו סכיזופרניה, שהפכה כמעט לשם נרדף לפסיכוזה בעיני הציבור הרחב. סטיגמה זו יכולה לפגוע אנושות באיכות החיים של מי שמתמודד עם ההפרעה, בין אם זה בקשרים חברתיים, באפשרויות תעסוקה או בפנייה לקבלת טיפול.

אחת הסיבות המרכזיות לעוצמת הסטיגמה קשורה לאופן שבו התקשורת מציגה אנשים המתמודדים עם פסיכוזה. לא פעם אנו נתקלים בכותרות עיתונים, בתוכניות חדשות או בסרטים, המציגים דמות "פסיכוטית" כאלימה, בלתי צפויה ומסוכנת לציבור. התקשורת נוטה להדגיש מקרים חריגים של אנשים עם פסיכוזה שביצעו עבירות קשות, ובכך מחזקת את הקשר השגוי בין מצב פסיכוטי לבין אלימות. אף שקיימים מקרים שבהם פסיכוזה עלולה להתבטא באקטים של פגיעה עצמית או פגיעה בזולת, רוב החוקרים מסכימים כי עיקר הסיכון בפסיכוזה מופנה פנימה, כלומר – אדם במצב פסיכוטי עלול לסבול מבדידות, מחרדה קשה או מנטייה לאובדנות, יותר מאשר לסכן אחרים.

המושג "פסיכי" או "סכיזו" בשפת הרחוב והמדיה החברתית משמש ככינוי גנאי, ובכך מפר את המורכבות האנושית שבמצבים הפסיכוטיים. יש לא מעט סרטים וסדרות המתארים דמויות עם הזיות קוליות או חזיונות, תוך הגזמה מכוונת ובניית עלילה דרמטית של סכנה מתמדת. לדוגמה, בסדרות פשע רבות, דמות "הרוצח" מזוהה עם מאפיינים פסיכוטיים מוקצנים, ומוצגת לעיתים כבעלת מבט מטורף ומעשים רצחניים. כך נוצר רושם שגוי שהפסיכוזה משמעה חוסר שליטה ואלימות קיצונית. חוקרים מתחום חקר התקשורת ובריאות הנפש מצביעים על כך שהסיקור התקשורתי הסנסציוני יוצר נזק ממשי, מפני שהוא מרתיע אנשים מהבנת המורכבות האמיתית של פסיכוזה ומהזדהות עם קשייהם של מי שחיים איתה ביומיום.

נפלאות התבונה

עם זאת, אפשר למצוא גם דוגמאות חיוביות יותר לתיאור פסיכוזה בספרות ובקולנוע. הסרט "נפלאות התבונה" (A Beautiful Mind), המספר את סיפורו של ג'ון נאש, זוכה פרס נובל לכלכלה, מציג את ההתמודדות שלו עם סכיזופרניה פרנואידית בצד הישגיו האינטלקטואליים יוצאי הדופן. אף שהסרט קיבל ביקורת על כך שעיגן חלק מהתסמינים במסגרת דרמטית-רומנטית, הוא ללא ספק תרם להגברת המודעות לתופעה, והמחיש כי אנשים עם פסיכוזה יכולים לתפקד ברמות גבוהות ולהגיע להישגים ניכרים בתחומים שונים. כך גם בספרות, דמויות המתמודדות עם מצבים פסיכוטיים מופיעות בסיפורים שונים, בין אם כרמז אלגורי לשבר פנימי, או כאמצעי לגילוי עומקים פסיכולוגיים מורכבים.

ההסברים לתופעת הפסיכוזה כוללים מגוון רחב של גורמים. במשך שנים התנהל ויכוח בין הגישה הגנטית-ביולוגית, המדגישה את המטען התורשתי ואת ההפרעות הנוירוכימיות במוח, לבין הגישה הסביבתית-חברתית, המדגישה טראומות, בידוד חברתי וקשיי חיים כגורמי סיכון. כיום רבים נוקטים בגישה אינטגרטיבית, המכירה בכך שהיבטים גנטיים וסביבתיים פועלים יחד ומשפיעים זה על זה. מחקרים מראים שאנשים שנושאים "נטייה" גנטית לפסיכוזה עשויים שלא לפתח אותה כלל – אם לא יעברו מצבי לחץ קיצוניים או שימוש בחומרים פסיכואקטיביים. מאידך, חשיפה לאירועים טראומטיים או מצוקה מתמשכת עלולים להפעיל את אותה נטייה גנטית סמויה.

בתוך רצף התופעות הפסיכוטיות נכללים גם מצבים הנגרמים בעקבות שימוש בסמים. פסיכוזה הנגרמת עקב שימוש באמפטמינים, קנאביס או חומרים אחרים יכולה להופיע זמנית, ולהתאפיין בהזיות ומחשבות שווא הנעלמות לאחר שהחומר מתפנה מהגוף או לאחר תום ההשפעה. יחד עם זאת, במקרים מסוימים מצב פסיכוטי כזה עלול להימשך גם לתקופה ארוכה יותר או אף להפעיל מהלך של פסיכוזה ממשית, במיוחד אצל מי שיש להם רגישות גנטית.

כאשר אנו מביטים על האופן שבו אמצעי התקשורת, ובפרט הטלוויזיה, מציגים פסיכוזה – עולה לא פעם מתח בין הצורך לרגש את הצופים לבין המחויבות לדיוק ולרגישות. סדרות דרמטיות מציגות לעיתים את האדם הפסיכוטי כדמות על סף התפרצות, המזנבת בקורבנות, תוך דגש על התנהגות חסרת היגיון ואלימות פוטנציאלית. החשש המתמיד של הדמויות הסובבות מפני "האדם החולה" מייצר מתח דרמטי, אך גם עלול לתרום לחיזוק הסטריאוטיפ השגוי שלפיו פסיכוזה פירושה מסוכנות בהכרח. בכך התקשורת מעצבת דעת קהל שעלולה לדחוק עוד יותר לשוליים את מי שגם ככה מתקשה למצוא את מקומו החברתי.

מעבר לסוגיות ההצגה הציבורית, עולות גם שאלות אתיות וחברתיות הקשורות לאבחון ולטיפול באנשים עם פסיכוזה. המחקר הקלאסי של דייוויד רוזנהאן, "On Being Sane in Insane Places" משנת 1973, הוכיח עד כמה התיוג והיחס המוסדי יכולים להשפיע גם על מי שאינם לוקים בהפרעה אמיתית. רוזנהאן שלח בריאים לחלוטין לבתי חולים פסיכיאטריים, והם אובחנו כחולים, נאלצו ליטול תרופות ולשהות שם זמן ממושך. אמנם לאורך השנים הרפואה הפסיכיאטרית התקדמה מאוד ושיטות האבחון והטיפול השתכללו, אך הסטיגמה והחשש מתיוג שגוי עדיין קיימים.

הדילמות הסובבות פסיכוזה נוגעות גם לשאלות של זכויות הפרט. האם אדם במצב פסיכוטי מסוגל לקבל החלטות על חייו? האם ניתן לאשפז אדם בכפייה על בסיס הסיכון לעצמו או לאחרים? עד כמה יש להגן עליו מפני עצמו, ומנגד עד כמה יש לכבד את האוטונומיה שלו? שאלות אלו מוצאות את ביטוין בחקיקה, בהנחיות קליניות ובדיונים ציבוריים. כאשר התקשורת מסקרת מקרים של אשפוז בכפייה או מציגה אדם פסיכוטי כתוקף או אלים, נוצר לעיתים קרובות עיוות של הקושי המורכב הקיים במצב זה – הן מבחינת המטופל והן מבחינת הסביבה.

בסופו של דבר, פסיכוזה היא תופעה מורכבת הרבה יותר מהתדמית האימתנית שהתקשורת לא פעם מחזקת. בעידן שבו המידע זמין במהירות, הכרחי שנכיר את מורכבות התסמינים ואת מגוון הדרכים שבהן הם עשויים להתבטא. חשוב להבין שרוב האנשים המתמודדים עם פסיכוזה אינם מסוכנים, אלא חווים מצוקה אמיתית, שלעיתים קשה לתאר במילים.