אנחנו מדינה שגדלה על הסיפורים, ההקרבות, והמציאות הבלתי נגמרת של מלחמות, מבצעים צבאיים וחיים תחת איום מתמיד. אך בעוד שאנחנו מדברים רבות על המלחמה עצמה, על הקרבות, האומץ וההתמודדות בשטח, לעיתים קרובות אנחנו מדלגים על החלק שאחרי – הרגעים שבהם הלוחמים, הפצועים והמפונים חוזרים הביתה. חזרה זו, שבמבט ראשון עשויה להיראות כמו סוף הסיפור, היא פעמים רבות תחילתו של מסע חדש, מורכב ומאתגר.

במהלך המלחמה, כל המעורבים חווים שגרה שנכפית עליהם – לוחמים בשטח נחשפים לאירועים קיצוניים, לסכנת חיים, ולאובדן של חברים לנשק. מילואימניקים, שעוזבים את החיים האזרחיים שלהם לעיתים בתוך שעות, מוצאים את עצמם עוברים מהשגרה של עבודה, משפחה וחיים פרטיים למציאות קרבית אינטנסיבית. פצועים מתמודדים עם כאב פיזי ונפשי בלתי נתפס, בעוד המפונים נקרעים מחייהם ונאלצים להסתגל לאי ודאות מוחלטת.

עבור כל אחת מהקבוצות הללו, התקופה של המלחמה אינה מסתכמת רק באירועים הפיזיים. היא טבועה בחוויה רגשית, בחשש, במתח ובצורך להישאר דרוכים. ובדיוק כמו שבמלחמה יש אסטרטגיות וקרבות, כך גם החזרה הביתה דורשת התארגנות מחודשת, אבל בצורה שונה לחלוטין.

סוגים שונים של חזרה הביתה

לא כל חזרה הביתה נראית אותו הדבר, והחוויה תלויה במידה רבה בנסיבות המלחמה ובחוויות האישיות. נבחן כמה מהן:

חזרתם של הלוחמים הפעילים
לוחמים שחוזרים משדה הקרב מגיעים לא פעם בתחושת הקלה – חזרה לחיים ולמשפחה שהם אהבו והתגעגעו אליהם. אבל מאחורי הקלה זו, הם עשויים לשאת זיכרונות קשים. לעיתים, החוויה הפוסט-מלחמתית כוללת דחפים להתמודד עם שאלות מוסריות או זיכרונות טראומטיים, כמו גם הסתגלות מחודשת לשגרה, שבמבט ראשון נראית פשוטה, אך בפועל רחוקה מלהיות כזו.

מילואימניקים – בין שני עולמות
המילואימניקים מתמודדים עם ייחודיות הקושי שלהם – הם גויסו במהירות ויצאו מאורח חיים אזרחי למלחמה, ולעיתים נאלצים לחזור לעבודה, למשפחה ולמטלות יומיומיות עוד לפני שהתמודדו עם החוויות שעברו. החיבור מחדש לשגרה יכול להרגיש כמעט מנותק, כאילו מדובר בשני עולמות שאין ביניהם קשר.

פצועים – מסע שיקום ארוך טווח
הפצועים, פיזית ונפשית, מתמודדים עם חזרה שהיא גם התחלה של פרק חדש – תהליך השיקום. עבורם, החזרה הביתה עשויה להיות מלווה בהבנה ששום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה. פציעות גלויות או בלתי נראות הופכות לחלק מהזהות החדשה שלהם, ולמעשה מכתיבות שינויים לא רק להם, אלא גם למשפחתם ולסביבתם הקרובה.

המפונים – חיפוש אחר יציבות
המפונים מהבתים, במיוחד במצבים של חירום מתמשך, חווים חזרה שונה לחלוטין. לעיתים הם חוזרים אל בתים שנהרסו, או אל יישובים שאיבדו מהשקט והשלווה שהכירו. ההתמודדות שלהם כוללת תחושת אובדן של ביטחון ושל בית, ומציאת הכוחות לבנות חיים מחדש במקום שהיה מרכז קיומם.

הדילמות המרכזיות הקשורות לחזרה הביתה

האם ואיך לשתף?
אחת השאלות המרכזיות שעולות עבור חוזרים מהמלחמה היא איך, אם בכלל, לשתף את מה שעברו. האם לספר הכל? האם לשמור חלק מהחוויות לעצמם? החשש לפגוע באחרים, להיראות ״חלשים״ או לא מתפקדים, או לחוות חוסר הבנה מצד הסביבה, הופכים את השיתוף למורכב.

הקונפליקט בין ״להמשיך הלאה״ לבין עיבוד החוויה
רבים מרגישים לחץ לחזור מהר לשגרה – להראות שהם מתפקדים, שהמלחמה לא שברה אותם. אבל הקונפליקט הזה בין הצורך בעיבוד החוויה לבין הציפייה להמשיך קדימה יכול להיות שוחק ולהוביל לתחושות של בדידות וניכור.

חיבור מחדש עם המשפחה והחברה
חיבור מחדש לסביבה הקרובה יכול להרגיש כמו אתגר. כיצד להסביר את מה שעברו? האם הם אותו האדם שהיו? האם הסביבה שלהם מסוגלת להכיל את השינויים? שאלות אלו, יחד עם דינמיקות משפחתיות שמושפעות מאירועי המלחמה, מציבות קושי לא רק עבור החוזרים, אלא גם עבור הקרובים אליהם.

ההתמודדות עם החברה הרחבה
בישראל, יש מעין נרטיב תרבותי שמצפה מהלוחמים והמפונים להיות חזקים, עמידים, ולא להתלונן. עבור מי שמרגיש אחרת, זו עלולה להיות חוויה מבודדת. האם יש מקום לדבר על הפגיעות? האם החברה שלנו יודעת להכיל אותה?

איך לאזן בין הכרה בתרומה לבין חיפוש זהות חדשה?
לוחמים ופצועים רבים חשים שהם הותירו חלק מעצמם במלחמה, בין אם פיזית או נפשית. השאלה כיצד לאזן בין תחושת השליחות והתרומה לבין הצורך למצוא מחדש את עצמם בזהות שלא קשורה רק למלחמה היא שאלה מורכבת ועמוקה.

לאן הולכים מכאן?

חזרה הביתה מהמלחמה היא תהליך שאינו מוגבל לשבועות או חודשים. הוא עשוי להימשך שנים, והוא שונה לכל אדם, משפחה וקהילה. התוכנית שלנו היום תתמקד בלהבין את התהליכים הללו – על הרבדים השונים שלהם, על הדילמות המרכזיות, ועל איך החברה שלנו יכולה להשתנות כדי להכיל טוב יותר את כל מי ששב מהמלחמה, בין אם הוא לוחם, פצוע, מילואימניק, מפונה, או אחד מבני משפחותיהם.

הפרק המלא: