יש מעטים מדי בארץ שלא מכירים מישהו. מישהו שנפגע במלחמה הזו בעצמו. מישהו שבן משפחה שלו נחטף. מישהו שבת משפחה גוייסה למילואים בצו שמונה ומשרתת עכשיו בחזית הדרומית או בקו הצפון. מישהו שפגש אנשים שנפצעו באחדמבתי החולים ונחשף למראות קשים או סיפורי גבורה וזוועה. מדינה שלמה שטראומה נגעה בה.
חלק מאיתנו כבר נאלץ ללמוד בעבר איך להתמודד עם טראומה ואנחנו יודעים שאירועי השבועות האחרונים ישאירו צלקות גופניות ונפשיות שרק זמן ותמיכה מתמשכת יכולים לעזור ולהגליד. ואנחנו רוצים לעשות משהו, מי מאיתנו שיכול, כדי לתמוך בכל אותם שנפגעו באופן ישיר.
ברוב המקרים, מספיק שאתם מקשיבים לאדם שמספר איך האירועים של המלחמה השפיעו עליו. הקשבה יכולה להראות לכם כמו משהו שולי בדרך שלהם להתאוששות, אבל מדובר ביכולת שדורשת התמקדות ותרגול. מאד קשה להיות מאזין טוב. יש אנשים שמצליחים יותר בקלות ויש אנשים שצריכים לתרגל את זה. באופן כללי, כדאי לנו להכיר איך אנחנו בתור מקשיבים. כי הרבה פעמים, אנחנו לא מקשיבים בכלל. אפילו כשאנחנו נמצאים עם חברים שלנו, ככה, בשגרה. תשימו לב כמה זמן אתם צריכים לספר על דברים שעברו עליכם. על מה שקרה לכם בעבודה, על מה שעשיתם או ראיתם. וכמה זמן אתם מקשיבים למה שאנשים אחרים אומרים?
ואם אתם כבר מנסים להקשיב, אחת הנקודות החשובות בנושא הקשבה היא להקשיב בלי להרגיש שאתם צריכים כל הזמן להגיב או לתקן משהו. לפעמים עצם העובדה שאתם מקשיבים ואתם שומעים מה קרה להם ואתם מסוגלים לומר "אני מצטער שזה קרה לך" נותן להם ולידציה. לפעמים לשבת בשקט לידם ולא לומר כלום למישהו שסיפר לכם על החוויה הקשה שהם חוו מאפשר להם לתת ביטוי למה שהם מרגישים. פעמים רבות, אפילו לסכם את מה שהם חוו מאפשר להם לעבד בצורה יותר עמוקה את הרגשות ואת התגובות שלהם למה שקרה. וזה שהם יכולים לספר עוזר לא להרגיש כל כך לבד עם הכאב.
אתם גם לא צריכים לנסות לתקן את הסיטואציה או "לעזור" (אלא אם כן ביקשו ממכם וזה התפקיד שלכם). לא לנסות לעזור זה גם קשה. קשה להימנע מלתת עצות. קשה לנו לא לומר כל מה שעובר לנו בראש. תזכרו שאתם שם בשביל להקשיב, לא בשביל לפתור להם בעיה (כי אי אפשר תמיד לפתור כל בעיה) ולא בשביל לפתור לעצמכם את יסורי המצפון שלכם. זה שאתם מקשיבים, זה אומר שמי שאתם מקשיבים לו מנסה לעבד את החוויה האישית שלו. ככל שאנחנו מקשיבים להם, הם יוכלו להבין יותר משהו בתוך החוסר ודאות הגדולה שאנחנו נמצאים בתוכה.
אנחנו חייבים לזכור, שגם כשאנחנו אומרים משהו, זה לא בשביל עצמנו. זה בשבילם. זה לשים את עצמנו רגע בנעליים שלהם, להרגיש מה שהם רוצים לשמוע מאיתנו, ורק אז לומר את זה. תחשבו אם מה שאתם עומדים לומר נכון, אמיתי, עוזר, נחוץ ואפילו מסייע. אם לא, אולי כדאי שתשמרו את זה אצלכם.
אני יודע שזה לא קל לתמוך במישהו כשאתה מפחד שאתה תאמר משהו לא נכון ואולי תפגע בו. אבל אתם שם בשבילם ולכן אתם יכולים משהו. זה יכול להיות גם דברים ניטרליים יותר, כמו לדוגמא
אין נוסחה למילים מתאימות שאפשר לומר. אולי להתחיל לומר (לשיים) מה אתם או הם מרגישים, ואז לומר את אחד המשפטים האלו. כשאנחנו מוצפים על ידי טריגרים ורגשות בזמן שהאירועים מתרחשים סביבנו, זו הדרך של הגוף לאותת לנו שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו, וזה קורה באופן לא מכוון. אנחנו לא צריכים להתרגז או להתאכזב מעצמנו שאנחנו מרגישים את זה. לפעמים אנחנו לא יודעים מה לומר לעצמנו, ובטח לא לאחרים.
לפעמים פשוט כדאי לשבת בשקט.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה