כמה מילים על אבחנות חדשות בפסיכיאטריה. במרץ 2022, כמעט עשר שנים לאחר המהדורה הקודמת, התפרסמה מהדורה חדשה של התנ"ך הפסיכיאטרי הקרוי DSM. בשונה מגרסאות קודמות מדובר בעיקר בעריכה מחדש, תיקונים לפי המחקרים האחרונים ועדכונים של הספר הקודם. אבל יש אבחנה אחת ויחידה שנוספה לספר: הפרעת אבל מתמשך.

מאות פוסטים ומאמרים נכתבו מאז שמתרגזים על הקונספט ששוב הפסיכיאטרים לוקחים מצב אנושי טבעי כמו תגובת אבל, והופכים אותה לאבחנה פסיכיאטרית. אומת הטוויטר פצחה במחול שדים ועיתונות פופולרית חגגה בכותרות קליקבייט קלאסיות, אבל האם באמת צריך להתייחס לתופעה הזו כאל בעיה?

בואו נהיה רגע אובייקטיבים

הפרעת אבל מתמשך (Prolonged Grief Disorder) היא הפרעה שנמשכת מעל שנה, במהלכה אדם מתקשה להתגבר על אבדן של אדם קרוב, מתעסק בו באופן בלתי פוסק, נמנע מלעסוק בדברים שמזכירים לו את המת, מתקשה להתאושש ולחזור לתפקד בצורה קודמת, מצד שני חווה קהות רגשית, בדידות וריחוק חברתי, תסמיני דכאון ואבדן טעם לחיים. 

בדרך כלל, לאחר מות אדם קרוב אנו חווים תקופת אבל שמאפשרת לנו לעבור תהליך של הכרה והשלמה על האבדן כדי שנוכל להמשיך הלאה בחיינו. אבל אנשים שסובלים מהפרעת אבל מתמשך לא ממשיכים. הם ממשיכים לעסוק באבדן ובמת ללא הפסקה, לעיתים שנים, בצורה שמשפיעה על התפקודים השונים שלהם. 

בניגוד למה שחושבים, הפסיכיאטריה לא הופכת מצבים נפוצים להפרעות. אלא מתמקדת בזיהוי המצבים החריגים של המצבים הנפוצים וממקדת את תשומת הלב בהן: אם אבל הוא מצב נורמטיבי, איך אפשר לומר למישהו שיש לו הפרעה? ובכן, המחקרים מראים שרק חלק קטן (פחות מ 10%) מאלו שחווים אבדן מפתחים הפרעת אבל מתמשך. לכן, ברור שאף אחד לא טוען שאבל בפני עצמו הוא מחלה.

אבחנה פתולוגית או אבל מתמשך

כאשר משתמשים באבחנה בצורה מדוייקת, היא יכולה להביא תועלת, ולכן לפני שאנחנו שופכים את התינוק עם המים כדאי לנו לשאול את עצמנו מה התועלת באבחנה ומה אנחנו עושים לאחר שאנחנו מאבחנים את הבעיה. לצורך העניין, גם חרדה, דכאון, בעיות שינה וקשיים בתפקוד מיני הם חלק מחוויות חיים אנושיות טבעיות. אבל יש הבדל בין חוויות שאנחנו עוברים לתקופה קצרה ושלא משבשות לנו את החיים, לבין חרדה שמשתקת אותנו לתקופה ארוכה, פוגעת באיכות החיים שלנו ובתפקוד התעסוקתי או החברתי. 

בפסיכיאטריה אנו מסתכלים על הקצוות של הספקטרום האנושי. כולם יכולים להידבק בשפעת עונתית אבל אצל חלק מהאנשים היא מתפתחת למחלה שממש צריך לטפל בה. כולם יכולים לחוות עצב, אבל או בעיות שינה, אבל אצל חלק זה מתפתח להפרעה של ממש שצריך לעזור להם להתמודד איתה. 

הבעיה האמיתית אם כך, היא כאשר אנשים 'משתמשים לרעה' באבחנות פסיכיאטריות ומנחיתים אותם על מצבים אנושיים. הסיכון הוא שעכשיו אנשי טיפול ומאבחנים מטעם עצמם 'ינחיתו' את האבחנה הזו על כל מי שרוצה עזרה בשביל להתמודד עם אבדן של מישהו. לא כל מי שמתמודד עם אבל יפתח תמונה של הפרעה כזו. 

המשמעות של אבחנת הפרעת אבל מתמשך

החשיבות של הגדרה מסודרת של בעיה, היא בכך שאנו מפנים תשומת לב לבעיה הזו ומסוגלים לפתח לה דרכי התמודדות. כשזה לא נכנס תחת הגדרה של דיכאון, יותר קל לנו להבחין בין אנשים שמתמודדים עם סוגי הדכאון השונים לבין אלו שהבסיס להפרעה שלהם הוא האבדן, ולהבין מדוע צריך טיפול שונה ומותאם. אפשר להבין מדוע צריך לטפל גם בקונפליקט שקיים אצל אותו אדם ולסייע לו להתגבר על הקונפליקט. 

לדוגמא, אנשים שסובלים מהפרעת אבל מתמשך, בניגוד לדיכאון, מרגישים פעמים רבות שהזהות שלהם מוגדרת באמצעות האדם שנפטר. הם מתקשים להגדיר את עצמם ואת מקומם בחברה בלי האדם שאבד, ולכן מבודדים יותר, דבר שיכול להגביר את תחושת האבדן. אולי זו הסיבה שמקרים רבים של אבל מתמשך פחות מגיבים לטיפול התנהגותי קלאסי או לנוגדי דכאון ויותר מתנהגים כמו PTSD. לכן אולי הטיפול צריך גם להיות דומה יותר להתערבויות שאנו עושים במצבים של PTSD. יש מחקרים שבודקים את ההשפעה של אבל מתמשך על הבריאות הגופנית שהראו עליה בתחלואה גופנית אצל אנשים שסובלים מהבעיה. 

בסופו של דבר, אנחנו לא מוסיפים אבחנה חדשה בכל בוקר כי התחשק למישהו לסדר פרנסה למישהו אחר (או לעצמו). המצב של הפרעת אבל מתמשך היה קיים גם קודם, אבל מתן האבחנה מאפשר לשים עליו זרקור ולפתח מודלים מתאימים וממוקדים לטיפול בבעיה הספציפית. 

בדיוק כמו בכל אבחנה אחרת.