מי שעוקב אחר העיתונות הכלכלית, בוודאי הבחין בכתבות ובפרשנויות על התופעה הגדולה השניה של הקורונה (חוץ מהמחלה ותוצאותיה הבריאותיות כמובן). כולם עוסקים באנשים שפוטרו או התפטרו מאז הופעת הקורונה, ולא חזרו לעבודה. בארה"ב קוראים לזה ההתפטרות הגדולה. אבל אולי זה משהו אחר לגמרי.

ההתפטרות הגדולה

אם אני מבין נכון, ההתפטרות הגדולה היא התופעה שמתרחשת בשנתיים האחרונות שבה יותר ויותר אנשים עוזבים את עבודתם ומסרבים לחזור לדפוסי העבודה שהם חיו איתם קודם. רואים חשיבה מחודשת של אנשים ותהליך של שינוי בשוק העבודה. אנשים חושבים יותר מה הם רוצים מהעבודה, יש תחושה של שחיקה וחוסר גמישות, והחיפוש אחרי איזון עם הבית והמשפחה ניכר. רואים את זה לא רק בישראל, אלא גם בסקרים של ארגונים בינלאומיים. 

לפי התזה המקובלת על מעסיקים ופרשנים למיניהם, העובדים שגילו את החיים הטובים והנוחים בעבודה מרחוק, או היכולת להסתפק בפחות כסף תמורת הרבה פחות עבודה, בוחרים לעזוב את העבודה כי הם חיים על החסכונות של ההורים או שלהם ואוטוטו הם תכף יחזרו לעבוד כשיגמרו הקצבאות והחסכונות. שזו תזה מאד יפה, אבל בארה"ב, שם המציאו את המושג The Great Resignation, הממשלה לא בדיוק חובבת קצבאות ואין כרית בטחון סוציאלית כמו בישראל. שם לפי הנתונים האחרונים, בכל חודש מתפטרים יותר מארבעה מליון עובדים, ומתקבלים פחות. הרבה פחות.

אחרים מייחסים את ההתפטרויות לכם שעובדים רבים לא מרוצים מתנאי העבודה שלהם. מלצרים ועובדי מוקדים, שליחים ועובדי תעשיית התיירות גילו שהעבודה קשה ולא מתגמלת והם רוצים מה שכולם רוצים. תנאים טובים יותר. או שאולי בכלל מדובר בדור חדש, שעסוק רק ברווחה אישית, שחושב שמגיעה לו משכורת גבוהה על מעט נסיון, ודורש תנאים מפליגים בזמן שהדורות הקודמים לא דרשו את זה. מפונקים וחצופים, אומרים עליהם.

כולם צודקים אבל אולי כולם טועים.

ההבטחה הגדולה

החוזה שהיה בין עובדים למעסיקים במאה השנים האחרונות השתבש. החוזה הבלתי כתוב בין המעסיקים, בין אם אלו גופים ציבוריים או פרטיים לבין העובדים היה לאורך שנים רבות מאד פשוט. העובד יעבוד קשה והרבה, והמעסיק יתן לו שכר הוגן שיאפשר לו לחיות את חייו, לגדל את משפחתו ולאפשר למשפחה להתפתח ולצמוח. ההבטחה של קפיטליזם היא שבסך הכל יש מתאם בין יכולות ועבודה קשה לבין הצלחה כלכלית. תעבוד קשה ותצליח.

אבל ההבטחה הזו הפכה שקרית בארבעים השנים האחרונות. נכון שיש אנשים שמצליחים להתקדם בסולם החברתי כלכלי. נכון שהכלכלות עולות ופורחות. ברור שאנשים שעלו על גל ההייטק או שהם יזמים מצליחים מרוויחים טוב. אבל בעצם, מה שקורה זה שהעשירים הופכים עשירים יותר, ורוב האחרים (95%) מהאוכלוסיה נתקעים במקום או שמצבם מתדרדר. עבודה פשוט כבר לא מספיקה בשביל לקיים את ההבטחה הגדולה: תעבוד קשה ותצליח.

יש מליוני אנשים בשכבות החלשות שעובדים מאד מאד קשה. ואין להם כמעט סיכוי להצליח לצאת מהמערבולת הכלכלית. גם אנשים במעמד הביניים ואפילו במעמד 'הגבוה' עובדים קשה. שעות ארוכות, מרוויחים לא רע (25 אלף שקל בחודש למשפחה זה טוב או רע?) זה יותר מהשכר הממוצע במשק, אבל גם עם שכר כזה, אתה תמיד פסע מהתמוטטות. אתה לא יכול לקנות דירה או לשכור בשלווה כי עלות המחיה עולה מהר יותר מהשכר. לא רק בישראל, בכל העולם. נכון שיש יזמים שמרוויחים מהנפקות בבורסה וחיים את החלום, אבל כמה אחוזים הם מהאוכלוסיה? ומה הסיכוי של שאר האוכלוסיה להיות כמוהם?

כשבאה הקורונה, מליארדי העובדים ראו איך המצב של רובם הפך גרוע יותר, בזמן שהמיליארדרים הפכו עשירים יותר. הרבה יותר. והם הבינו שבעצם, עבדו עליהם. החוזה נקרע לחתיכות. 

וזו גבירותי ורבותי, ההתפכחות הגדולה. אנשים מבינים שכל הסיפור הזה שמבטיחים לנו, שאם נעבוד קשה גם נצליח, לא אומר בכלל שבעוד עשרים או שלושים שנה מצבנו יהיה טוב יותר מהמצב הנוכחי. זה לא אומר שנקודת ההתחלה של הילדים שלנו תהיה טובה יותר משלנו (וזו המשמעות של ניידות חברתית אמיתית). אם המגמה תמשיך, המצב של רובנו יהיה גרוע יותר בעוד עשרים שנה. 

הגדרת המילה התפכחות היא "התנערות מאשליה, זניחת תקווה בלתי מבוססת". זו אולי התפטרות, אבל היא נגרמת מהתפכחות. כשאנחנו חווים אותה, אנחנו גם חווים תחושת שבר. חוסר אמונה, חוסר תקווה ויאוש. כשאתה לא מאמין שהמשחק הוגן, אתה לא מוכן יותר לשחק את המשחק. 

או שאתה משנה את החוקים.