כל פעם שמופיעה כתבה על התמכרות לאינטרנט אני מתלבט אם אני יותר מרוצה או יותר מוטרד. אני יכול להיות מרוצה כי כותבים על דברים שקרובים לליבי כמו נפש וטכנולוגיה. ואני יכול להיות מוטרד כי כמו בדברים רבים עיתונות נוטה לעסוק בדברים אטרקטיבים יותר מאשר בדברים נפוצים אך משעממים. כמות הכתבות שעוסקות בהתמכרות לאינטרנט היא לא פורפורציונלית בהשוואה לכמות הכתבות שעוסקות בחרדה, בדיכאון, בסכיזופרניה, או אפילו בבעיות אחרות – למרות שהבעיות שציינתי נפוצות הרבה יותר. למזלנו, אם כבר כותבים על התמכרות לאינטרנט, אז שתהיה כתבה ראויה ומומלצת כמו הכתבה שפורסמה היום במוסף הארץ (ומשום מה מופיעה באתר תחת קפטן אינטרנט)

חלק גדול מהאטרקטיביות של ההתמכרות לאינטרנט עבור התקשורת קשורה דווקא בדברים אחרים לגמרי: ההשפעה ההולכת וגדלה של טכנולוגיה ואינטרנט על החיים שלנו, מחוללי מהומות כמו פורנו, הימורים ומשחקים, וכמובן ההנאה הצרופה שבה אפשר לצחוק קצת על הפסיכיאטרים על כך שהם בכלל שוקלים האם להכניס את 'התמכרות לאינטרנט' בתור הפרעה בספר האבחנות הפסיכיאטרי הבא. יש גם בלבול גדול סביב הגדרות כמו 'התמכרות' (שלא קיימת בשום מקום ב DSM), 'הפרעה' או 'מחלה', שמגביר את חוסר הבהירות.

האם יש התמכרות לאינטרנט?

כבר כתבתי בעבר על נושא ההתמכרות לאינטרנט, אבל אולי כאן המקום להבהיר זאת יותר. אני חושב שאין לאף אחד מאיתנו בעיה להבחין בין התנהגות לא בריאה או הרגלים מגונים לבין מחלה של ממש. לפעמים, הרגלים לא בריאים יכולים בהדרגה לגרום לשינויים משמעותיים בהתנהגות ואפילו בביוכימיה של המוח האנושי, עד למצב שבו לאט לאט אנו מאבדים שליטה על ההתנהגות שלנו, ועם הזמן אותה התנהגות הופכת להיות מה שאנחנו הפסיכיאטרים נוהגים לכנות הפרעת שליטה בדחפים (Impulse control Disorder).

הדוגמא הקלאסית היא כמובן שימוש בניקוטין. רוב האנשים מתחילים לעשן כשהם צעירים כחלק ממשהו חברתי כדי להרגע או סתם בשביל הכיף. עם התמשכות העישון, אזורים במוח שאחראים על תחושת הסיפוק עוברים שינוי, באמצעות השפעה על חומרים מוחיים כמו דופמין וגורמים למוח לרצות עוד ועוד לעשן כדי לקבל את מנת הניקוטין. יתכן שמנגנונים דומים מופעלים אצל אנשים שיש להם דפוסי שימוש פתולוגים (חולניים) של שימוש באינטרנט.

אם ניקח אנשים שנמצאים כבר בקבוצת סיכון לפתח דפוסי שימוש פתולוגיים, לדוגמא אנשים שסובלים מחרדה, מקושי בקשרים חברתיים, סובלים מדיכאון או מבטחון עצמי ירוד ונאפשר להם למצוא פתרון 'קל' לחלק מהמצוקה שלהם באמצעות האינטרנט יכול להתפתח מעגל שמזין את עצמו אשר יכול להפוך בסופו של דבר להפרעה אמיתית. ככל שאדם מסתגר יותר ונעזר באינטרנט ליצור את הקשר החברתי או למצוא את הסיפוק לדחף שלו, הרי שהכישורים שלו לעשות זאת בצורה אחרת (נניח שיחה פנים אל פנים) מחלידים, ואז הוא זקוק יותר לאינטרנט כדי להשיג את אותו סיפוק. נוצר כאן מעגל שמזין את עצמו.

אבל לא בטוח שיש כאן משהו שהוא באמת חדש כמו שמתארים לנו בתקשורת. כמו שלא כל פעם שאנשים מתלהבים ממשחק מסויים אנו קוראים לזה 'התמכרות ל GTA' או "התמכרות לטמגוצ'י" וממציאים קטגוריה חדשה של הפרעה, כך לא צריך למהר ולהכריז על התמכרות חדשה שנקראת 'התמכרות לאינטרנט'. סביר יותר להניח שמדובר באותן הפרעות שליטה בדחפים מוכרות – כמו הימור פתולוגי, התמכרות למין וכדומה ולא סוג חדש של בעיה. כמובן שאם יעשו מחקרים רציניים, ויגלו שהמנגנון הביוכימי שגורם לשימוש יתר באינטרנט שונה מזה של התמכרות להימורים, אז אפשר לשקול יצירת הפרעה חדשה.

אם אין התמכרות לאינטרנט, למה אנחנו פוחדים כל כך?

פשוט מאד. כי האינטרנט היא 'המאפשרת הגדולה'. מכיוון שהיא מאפשרת לנו לעשות דברים שלא עשינו בעבר – כמו לדבר עם אנשים זרים, להיות במקומות שהם אסורים, לקבל פידבק מיידי, ליצור חברויות בקלות ולהרוס אותן בקלות גדולה עוד יותר, אנחנו מרגישים מרותקים ומאויימים בעת ובעונה אחת. האינטרנט כל כך מזמינה, והפכה לחלק כל כך חשוב בחיים המקצועיים והאישיים שלנו שמה שהיה בלתי אפשרי בעבר הופך להיות אפשרות מציאותית – אנחנו מפחדים שגם אנחנו נכנס למעגל ונתחיל לצעוד במדרון החלקלק שנקרא שימוש לא בריא באינטרנט. אנחנו לא סומכים על עצמנו שאנחנו לא נפתח 'התמכרות לאינטרנט'. וזו סיבה מספיק טובה שנדבר על זה.

עכשיו תורכם, האם אתם מכורים?