זה הולך להיות המאמר הכי מעניין והכי משמעותי שקראתם בתקופה האחרונה. אחרי שתקראו אותו אתם לא תצליחו לחשוב על שום דבר אחר במשך כמה ימים כי המסרים שבו יהדהדו לכם במוח. מרגש. אלייך, יונית.

קחו את תכנית האוכל שמשודרת עכשיו במסך הטלויזיה. לפני רגע נכנסה בחורה צעירה בת 22, שיש לה סיפור רומנטי אך קורע לב. החוויות הטראגיות שהיא הצליחה לצבור בחמש השנים האחרונות יותר קשות מהחיים של ניצולי מלחמת האזרחים הסורית. היא מכינה מנת פתיחה שכוללת מונחים כמו קרם איולי מוקפץ על טראסו של שברי ברוקולי. השופטים שפגשו אותה לפני שתי דקות נוזלים לפניה ומסבירים שהמגע המלטף של הקרם מעביר תחושות אורגזמיות בגלל הקומבינציה המופלאה עם הברוקולי שבושל במים רותחים במשך 23 שניות. בדיוק. זו המנה הטובה ביותר שהם אכלו מאז ומעולם. לפחות מהעונה הקודמת.

השירה של המשתתפת בת 17 בכוכב הבא מקבלת תגובה כמו 'יש לך קול מדהים, יש בו עומק והוא רחב ושמן ועמוק ויפה, זה אחד האודישנים שהכי מפתיעים ואני מודה לך כשופטת שנתת לי את ההזדמנות לשמוע את הקול הזה כאן. ואוו, איזה יופי. אין שלמות כזו. תודה רבה לקדוש ברוך הוא שבאת". לא, באמת. 

על הפרופורציה

עולם המשפט קובע כי פרופורציה היא שמירה על יחס נאות בין המטרה של נקיטת צעד כלשהו לבין התוצאה וההשלכות (החיוביות והשליליות) של צעד זה. עולם האמנות מתייחס ליחס הגודל בין מרכיבים ביצירה לתיאור ריאליסטי של גוף או מבנה. בתרבות המודרנית ובמיוחד בישראל, פרופורציה היא היחס ההפוך בין האירוע שמתייחסים אליו לבין הסופרלטיבים שמשתמשים בהם כדי לתאר אותו. 

את העדר הפרופורציה אפשר למצוא בכל מקום: 'ההנפקה הישראלית הכי גדולה בכל הזמנים' בנאסד"ק (חברה ישראלית שמפסידה בכל שנה מאות מליוני דולרים). 'האסון הכי טראגי ולא צפוי שהיה בישראל' (אבל שנים כבר מדברים שהוא עומד להתרחש). 'מחקר פורץ דרך' (460000 מופעים בגוגל, כנראה שיש הרבה דרכים לפרוץ) ו'רוצחי המונים' (מומחים לאימונולוגיה שהעזו להביע עמדה בעד חיסון לילדים). מה שבולט במיוחד הוא הרעש שכל הכרזה כזו מייצרת. כמעט דממה. זה אפקטיבי בדיוק לחמש דקות. עד שאנחנו עוברים לדבר המדהים הבא.

זה לא העניין

במציאות שאנחנו פועלים בה, העניין עצמו איננו חשוב. חשוב יותר איך הוא נראה, באילו מילים אנחנו עוטפים אותו ואיך אנחנו יכולים לשווק את המסר. כל אדם, כל נושא, כל פעולה נטחנים במטחנת המילים, מעורבלים ומעורבבים כדי להשיג עוד משהו. אנחנו חיים בסביבה עויינת למוח האנושי: יש יותר מדי אינפורמציה סביבנו, והמוח מנסה לומר לנו מה חשוב יותר כדי שנשים לב אליו. ככל שמשהו ייראה לנו יותר מעניין, מדהים, מעצבן או מרגש, כך יהיה סיכוי קטן המוח שלנו יצליח לרגע אחד להתמקד בו ואולי לקלוט משהו ממה שנאמר. הבעיה היא שלכולם יש מה לומר בנושא, והם אומרים את זה על המסך הגדול והקטן, ברשתות החברתיות ובעיתונים עד שהכל נשמע כמו הפצצת שטח במבצע האחרון בעזה. רעש שלא אומר כלום.

אנחנו בסך הכל רוצים להגיע הביתה בשלום. אבל מסביבנו, יש הרבה אנשים שכבר התרגלו לדבר בלי פרופורציה. זה השיח שלנו. איחרת לישיבה בחמש דקות והבוס שלך עשה סצינה כאילו המניה נפלה בעשרים אחוזים? זו פרופורציה. הבעת דעה בעד או נגד בנימין נתניהו ומייד התנפלו עליך אנשים בטענה שאתה מטומטם, אדיוט ואתה , כן אתה, תגרום לחורבנה של המדינה? זו פרופורציה.  

העניין אם כן, זה שאין כבר ערך לדברים. כי אם אין פרופורציה והכל מדהים, נפלא או קטסטרופלי, אז מה קרה לכל הדברים שבאמצע, איפה שאנחנו נמצאים רוב הזמן? אולי רגע ההארה של ציון ברוך לא יפיל אתכם מהכסא? אולי חווית הלידה שלך לא היתה כזו שתגרום לכולנו להזיל דמעה, אלא רגע פרטי של מספר מצומצם של אנשים? אולי הרגע שבו הבנת מה אתה רוצה לעשות בחיים לא היה מלווה בתחושה נשגבת של הקלה וזיקוקים?

לא כל דבר שאנשים עושים הוא ראשוני, מדהים, מרגש בטירוף, מזעזע את הנפש. לא כל מוצר הוא ראשון בדורו. לא כל הישג הוא רעידת אדמה. אנחנו צריך טיפה להרגע עם הסופרלטיבים. כי צריך להודות שלא רק לאירועי קיצון יש אימפקט. החיים האמיתיים הם מה שקורה בין אותם רגעים מדהימים שקורים לנו. 

ואתם יודעים מה? יש גם ערך לדברים שהם לא מדהימים.

גם לנורמלי יכול להיות ערך מדהים.

קצת פרופורציה, אנשים.