בראשון ביולי 2015, אלא אם יקרה משהו לא צפוי, תתחיל הרפורמה בבריאות הנפש במדינת ישראל. הרעיון הבסיסי הוא להעביר את האחריות על הטיפול בבריאות הנפש מהמדינה אל קופות החולים, בדומה למה שנעשה בשאר התחומים ברפואה כבר לפני מעל לעשרים שנה, כאשר חוקק חוק בריאות ממלכתית. אבל הרפורמה, כמו כל רפורמה, מעוררת חרדה רבה.

ככל שתאריך היעד מתקרב אנשים יותר ויותר נכנסים ללחץ כי המצב לא ברור להם. הם מוזנים ממגוון של מקורות ידע ומדיסאינפורמציה שמופצת על ידי בעלי עניין שונים. כל קופה נוקטת בגישה שונה ליישום הרפורמה, העובדים בתחנות לבריאות נפש מודאגים בנוגע לעתידם, העובדים במרפאות של קופות החולים מנסים להתארגן לקראת ההמון שיצבא על הקופות. גם הרשת מלאה פוסטים וסטטוסים של אנשים שמציפים את החרדה שלהם.

כל שינוי מעורר חרדה

כולנו יודעים ששינוי הוא גורם מעורר חרדה. הרפורמה היא שינוי משמעותי שישפיע על החיים של עשרות אלפי מטופלים (לא בהכרח בצורה משמעותית), וישפיע גם על החיים של המטפלים. רוב האנשים לא אוהבים שינוי. יותר נוח לנו עם המוכר, גם אם אנחנו יודעים שהוא לא ממש טוב, גם אם קשה לנו עם המצב הנוכחי. לפעמים אנחנו מפחדים משינויים עד כדי כך שאנחנו מעדיפים את המצב הנוכחי על הפוטנציאל החיובי שהשינוי יביא. שינוי גם יכול להחמיר את המצב הקיים. כחלק מההתנגדות לרפורמה, יש עתירות לבג"ץ ופניות לחברי כנסת, יש קמפיינים ציבויים ומאמרי דעה.

בפייסבוק, נתקלתי גם באנשים שמפיצים מידע שהוא ממש לא נכון. אבל הם מפיצים אותו כי הם לא יודעים, כי מי שסיפר להם את הדברים לא יודע בעצמו או שהוא אחד מהאנשים שפשוט מתנגדים לרפורמה. אין לי בעיה עם ההתנגדות. אני בטוח שגם המתנגדים וגם אלו שמקדמים את הרפורמה מאמינים באמונה שלמה שהם פועלים לטובת המטופלים. אני מאמינים שמרבית הטיעונים השגויים שמופצים ברשת הם תולדה של חוסר מידע.שכאשר הרפורמה תתחיל, כשהאבק ישקע, מרבית הטיעונים פשוט יתנדפו ואת השאר נעבוד יחדיו כדי לתקן ולשפר כי בסוף מי שחשוב זה המטופלים. הרפורמה רחוקה להיות מושלמת, אבל זהו צעד חשוב בכיוון הנכון.

רק דבר אחד מפריע לי באמת: טיעון הסטיגמה.

סטיגמה היא כמו מחלה והיא הורגת

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי הרפורמה היא שמטופלים יפגעו מכך שהמידע על מצבם יגיע לקופת החולים ולרופא בקופה. שהם לא מעוניינים שהרופא ידע על מצבם ולכן יש למנוע העברת מידע. (אני לא מתייחס לרגע לחוק זכויות החולה ולפרוצדורת העברת המידע, שזה דיון בפני עצמו). רק השבוע שמעתי אנשי טיפול מנסים להסביר איזו קטסטרופה תהיה עבור בני נוער שסובלים מהפרעה נפשית ומה יקרה אם חס וחלילה המידע על ההפרעה או העובדה שהם נוטלים תרופות ירשם בתיק הרפואי שלהם. 'הורים הרי מוכנים לעשות כל דבר כדי שהילד שלהם יגיע לגיוס בלי שום תיעוד בתיק הרפואי של הילד שלהם'. אחרים אמרו שצריך למצוא דרך שבה הקופה לא תדע שהמטופל בכלל מטופל בבריאות הנפש.

אם את זה אנחנו שומעים מאנשי טיפול, אז מה יגדו אנשים אחרים?

במשך שנים אנחנו מסבירים שאין מה להתבייש, שצריך להסיר את הסטיגמות סביב בריאות הנפש, שצריך להתייחס לדיכאון וחרדה כמו סוכרת או מחלת לב והטיפול בהם צריך משולב ברפואה הכללית. תחשבו על ילד שסובל מחרדות או דיכאון או OCD. ההורים שכל כך מתאמצים להסתיר מהצבא את הבעיה שלו, לא חושבים מה יקרה אם הצבא לא יידע על מצבו. מה הם חושבים לעצמם שיקרה בצבא אם לא יספרו? שמצבו ישתפר? שהחיים יהפכו קלים יותר עבורו?
הצבא מגייס אנשים שסובלים ממגוון בעיות, גם אנשים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות משרתים, אבל מה שחשוב להורה זה 'שלא ידעו'. אם מישהו חושב שרופא המשפחה שלכם לא צריך לדעת אם יש לכם מצב נפשי כלשהו שיכול להשפיע על מצבכם הגופני, כנראה שהוא לא מבין מהי המשמעות של טיפול באדם. אנחנו רוצים שיטפלו בנו כבני אדם, לא כסימפטומים. אם הרופא לא ידע פרט קריטי על מצבנו הבריאותי, הוא יכול לקבל החלטות בעיתיות. צריך לשמור על הסודיות הרפואית של כל אדם, אבל מפני הרופא שלך??

"אבל יש סטיגמה!, ואנשים יפגעו אם המידע יחשף." נכון, יש סטיגמה ויש אנשים עם דעות קדומות, וצריך להקפיד על סודיות רפואית. אבל בשלב כלשהו צריך להלחם בהם. אי אפשר מחד לטעון שאנחנו נלחמים בסטיגמה ומצד שני להנציח את השונות.

לוקח שנים לשנות סטיגמה. תחשבו על בעיות פוריות, על איידס, על זוגיות בין בני אותו מין. לקח לנו עשרות שנים והיום אנחנו מסוגלים לדבר על הדברים הללו בקלות יחסית. אנשים מדברים באופן חופשי על טיפולי הפריה שהם עברו ועל הקשיים שלהם. ילדים מספרים שיש להם שתי אמהות. השינוי הזה נוצר כי אנשים נלחמו כדי לומר שהם כמו כולם.

אנחנו, אנשי הטיפול בבריאות הנפש צריכים להלחם על זכותם של מתמודדים עם בעיות נפשיות שיתייחסו אליהם כמו כולם, ואנחנו צריכים להיות הראשונים שמתייחסים למטופלים שלנו בכבוד, ולתת להם את הכבוד להיות כמו כולם.