הפסיכולוגיה שמאחורי האינטרנט
ביום ראשון האחרון הוזמנתי להרצות בכנס Com.Vention של עיתון דהמארקר על הפסיכולוגיה של האינטרנט. להרצות על הפסיכולוגיה של האינטרנט זה בערך כמו להרצות על פוליטיקה. לכל אחד יש דעה מגובשת והנושא כל כך רחב שאי אפשר לדעת מה התכוון מזמין ההרצאה כשהוא הזמין אותי. ביקשו ממני לצרף סיכום של ההרצאה, אז הנה התקציר, או הסיכום. אני מזכיר לכם שההרצאה עצמה כנראה יותר מעניינת ומהנה מהטקסט.
הפסיכולוגיה שמאחורי האינטרנט
כמו שאתם יודעים, יש לי נסיון ארוך באפיון אתרי אינטרנט, ואני מעורב בעשר השנים האחרונות בפרוייקטים רבים ברשת, כמו מגזין קונספציה, מערכת האתרים האישיים רשימות או בלוג הקולקטיב.
מצד שני, אני עובד כפסיכיאטר בכיר במרפאות הפסיכיאטריה של בית החולים שיבא. חוץ מזה אני מנהל את פורום פסיכיאטריה באתר Ynet, את הבלוג הזה שעוסק בנפש האדם, ובשנה שעברה הקמתי את מרכז רזולוציה, שם אנחנו מציעים ישומים פסיכולוגים מתקדמים לאנשים שאין להם זמן מיותר לבזבז (תיכף תבינו איך זה קשור להרצאה). לדעתי, הגישה הטיפולית צריכה לעבור התאמות למציאות של המאה העשרים ואחת, ולכן ברזולוציה אנחנו מתמקדים בגישות טיפול עם פוקוסים שונים, בגישה מודולרית עם יכולת להתאים את הטיפול לצרכים של אנשים שמנסים להסתדר בעולם של עומס מידע, כשלון פילטרים וריבוי משימות.
השילוב הזה מאפשר לי נקודת מבט טיפה שונה על התהליכים שמתרחשים ברשת, עם דגש על האינטראקציה של נפש האדם עם מרכיבים טכנולוגיים שונים.
נתחיל במעט תשומת לב. לכמה מהנוכחים פה יש מכשיר סלולרי פתוח? מחשב נייד? כמה הצליחו לעדכן את החשבון שלהם בפייסבוק או בטוייטר בזמן ההרצאה שלי או הכנס? כמה מנסים לעשות המון דברים בבת אחת בלי להיות ממש מרוכזים?
בעצם, חלק גדול מהאנשים בעידן המודרני מפתחים סימפטומים שדומים לאלו שסובלים מהפרעת קשב וריכוז, רק בלי ההפרעה עצמה: חוסר יכולת להתמיד בפעולה אחת עד סופה, מחזיקים בו זמנית חמישה חלונות של הדפדפן פתוחים, בנוסף לעדכונים מטוויטר, מחלון האינסטנט מסנג'ר שלהם, מהטלפון שמצלצל או מקבל סמסים, מהרדיו שפתוח ליד. אנחנו גם מנסים להקשיב בחצי אוזן למה שקורה באופן ספייס. רק שלא נפספס שום דבר.
כדי להיות בשליטה אנחנו מותחים את קצה תשומת הלב שלנו למקסימום, משקיעים בזה אנרגיה רבה, רק כדי שלא נפספס שום דבר. כדי להיות בעניינים פיתחנו טכנולוגיות שונות ומשונות. עוד ערוצי חדשות. עוד ועוד אתרים שצריך להתעדכן בהם. וכשאי אפשר להתעדכן, פיתחנו טכנולוגיות חדשות כמו RSS ו google reader, רק כדי לגלות שאחרי כמה שבועות גם הטכנולוגיות החדשות מציפות אותנו במידע. כל זה גורם לנו להיות כל הזמן בתחושת משבר בלתי פוסקת, ואנחנו בלחץ, בחרדה שלא נספיק, בדיכאון שלא הספקנו. שאנחנו לא שולטים בחיים שלנו.
ואנחנו מחפשים טריקים, מדריכים וגורואים שיפתרו לנו את הבעיה. או מפתחים טכנולוגיות נוספות שכל התפקיד שלהם הוא להרגיע אותנו ולגרום לנו לחוש שאנחנו שוב בשליטה. בעצם, אם נחשוב על זה, הרי שאין שום בעיית עומס מידע בעולם, כיוון שגם קודם היה יותר מדי מידע מכדי לדעת הכל. מה שקרה לנו הוא שהפילטרים שלנו, שהיו צריכים לאפשר לנו להחליט מה חשוב ומה פחות חשוב פשוט נעלמו. ואם הכל חשוב, אז אנחנו צריכים להיות לחוצים כי אנחנו לא שולטים במצב.
המנגנון שעובד כאן הוא הצורך שלנו בשליטה > מצוקה> פיתוח טכנולוגי > מצוקה חדשה > טכנולוגיה שפותרת את המצוקה, וחוזר חלילה. כלומר, מנגנון התמכרות קלאסי לטכנולוגיה.
חלק שני.
אם נסתכל על האתרים המצליחים ביותר בעולם, נראה שהם מצליחים בגלל שהם מחקים דפוסי התנהגות אנושית. גוגל מחקה את הדרך שבה אנחנו מדרגים דברים, דלישס מחקה את מנגנון הזכרון האנושי, פייסבוק מנסה לחקות את הדרך שבה אנחנו שומרים על קשרים חברתיים. ההבדל הוא שהם מתיימרים לעשות את זה יותר טוב, יותר מהר או בצורה יותר זמינה.
כל מי שלמד פסיכולוגיה בשנה א' מכיר את פרמידת הצרכים של maslow. מרבית האתרים פועלים על דרגות הביניים של הצרכים – צרכים של שייכות, אהבה וערך עצמי. אם אתר מספק לכך את הדברים האלו, אתה תחזור אליו שוב ושוב. ובאמת, האתרים שאליהם אנחנו חוזרים בעקביות עושים בדיוק את זה, כי הם יושבים על מנגנונים פסיכולוגים עמוקים שקיימים אצל כל אחד מאצלנו.
קוהוט כתב "התינוק בחודשים הראשונים לחייו, מצפה מהזולת לספק את המרכיבים הנחוצים להתפתחות העצמי. האחר הופך ל"זולתעצמי" (selfobject) אשר מספק לתינוק את שלושת המרכיבים הבסיסיים להם כל אדם זקוק: ערך עצמי, אידיאליזציה ומובנות.". אם תחשבו על זה קצת, אלו צרכים שהאדם נזקק להם גם כאדם מבוגר, לאורך כל החיים. אם ניתן לו אותם, הוא יחזור לקבל עוד.
אם נתבונן על מה שמתרחש סביבנו אפשר לטעון בקלות שהמגמה החברתית הבולטת ביותר של עשרים השנה האחרונות היא שאנחנו מגדלים בני נוער שהמוטיב הבולט שלהם הוא נרקיסיזם. לא במובן של הפתולוגיה של הפרעת אישיות נרקיסיטית, אלא במובן החברתי של המילה. החברה שבה אנחנו חיים מבליטה את הפוטנציאל העצמי, את השונות ואת הפרסום העצמי. מעבר לכך, אנחנו גם מראים להם שהצלחה בעצם מתבססת על "הגרלה": תהיה מפורסם אם ישמעו עליך בכוכב נולד, אם תנצח במי רוצה להיות מליונר או סתם אם תזכה בלוטו. עשרות אלפים מנסים להתקבל לאודישנים של כוכב נולד למרות שאנחנו יודעים שרק בודדים מצליחים להתקיים כאמנים במשרה מלאה. אבל אנחנו ממשיכים להאדיר את הסלבריטאים כשאנחנו שוכחים שאם אנחנו מטפטפים לילדים שלנו כל הזמן שהם יכולים להיות "כל אחד" אז העיסוק המרכזי שלהם יהיה החיפוש אחר מעמד ותהילה (Fame and Fortune).
בטלויזיה ובאינטרנט יש כל מה שנרקיסיסט ממוצע צריך: מגוון עצום של ערוצים למימוש אקסהביציוניזם, שלמרות שהוא היה קיים קודם – עכשיו הוא מקבל ביטוי בקלות. מבלוגים ועד אפשרות להעלות וידאובלוגים, מסרטואנים ועד תגובות. אם תחשבו על זה, בלוג הוא במה שבה אנשים באים לראות אותך, ורק אותך והם באים בשבילך.
ישנם אתרים שמספקים גירויים המעודדים חרדה ומייד מרגיעים אותם, כמנגנון התנהגותי שמעודד שימוש. כל בלוגר מכיר את תוכנות הסטטיסטיקה שכל תפקידם הוא להראות לכם כמה קראו את הפוסט האחרון, האם הפוסט טוב מספיק , האם אוהבים אותנו מספיק. כדי להרגע אנחנו בודקים כמה דירגו אותנו ואנחנו נרגעים לרגע כשאנחנו מקבלים כוכב ירוק או קורא. אבל זה רק לרגע, כי הדפוס חוזר עם הפוסט הבא. אם אתם מכירים מנגנונים של הפרעות פסיכיאטריות – זה די דומה להסתמנות אובססיבית קומפולסיבית.
יש ברשת מענה מיידי לצורך שלנו בתחושת עליונות על אנשים אחרים, שמתבטאת במנגנוני דירוג, באפשרות להציג את כמות הטוקבקים, הכוכבים או המנויים שלנו. וגם מתן תשובה לצורך להציץ לחיים של אנשים אחרים, כשבשילוב עם הצורך בעליונות אנחנו יכולים לצחוק עליהם ולומר לעצמנו ש"אנחנו טובים יותר מאלו שבטלויזיה, או באינטרנט". סופר נני זו לא תוכנית על הורות נכונה. סופר נני זו תוכנית שהקיום היחידי שלה מוצדק על ידי כך שהיא מאפשרת לנו להרגיע את החרדה שלנו ולומר לעצמנו "יש הורים הרבה יותר גרועים ממני.".
הרשתות החברתיות עצמן, או טכנולוגיות "חברתיות" מבוססות על התניות. תכנסו שוב ושוב אחרת לא תדעו מה קורה לחברים שלכם. נו באמת. בקיצור, המדיה הדיגיטלית היא גן עדן של מניפולציה רגשית.
אני מתבונן ורוצה שגם אתם תקחו לרגע צעד אחורה ותסתכלו מסביב. לא בגלל שזה רע או שזה טוב, אלא כדי שתבינו איפה אתם נמצאים ותוכלו להכניס גם את התבונה שלכם למשוואה. שלא תפעלו רק על פי רגשות, שתבינו שגם ברשת אנחנו בני אדם – שיש לנו רגשות, פחדים וצרכים שמפעילים אותנו. שיש אנשים שמבינים את הצרכים האלו ומפעילים אותם ושאנחנו נותנים להם לעשות את זה, כי זה מה שאנחנו רוצים, כי זה מה שאנחנו צריכים, כי זה לפעמים טוב עבורנו.
הנה המצגת:
מרבית האתרים פועלים על דרגות הביניים של הצרכים - צרכים של שייכות, אהבה וערך עצמי.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
21 תגובות לרשימה ”הפסיכולוגיה שמאחורי האינטרנט“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום חמישי, 02 באפריל 2009 בשעה 17:32
ההרצאה שלך הייתה מרתקת. נהניתי מאוד. התכוונתי גם לקפוץ להכיר את עצמי אבל היית מוקף באנשים אז לא הספקתי 🙂
בקיצור, היה מאוד מעניין.
יום חמישי, 02 באפריל 2009 בשעה 19:37
במקום להביט על התופעה ממשקפים פתולוגיות של DSM, כדאי לבסס או לבחון את הקביעות המוטות בעזרת מחקר אמפירי של אינטרנט. זה כאילו הסתכלת על העולם דרך חור הצילינדר של דלת בית השימוש, וקבעת שזהו העולם (סליחה על האנאליות, אבל אני טיפוס אוראלי-נשכני..)
יום חמישי, 02 באפריל 2009 בשעה 20:12
היי אילן. מדובר בנקודת תצפית אחת, שכל מטרתה היא לעורר מודעות וויכוח, בדיוק כפי שאתה עושה כאן. הסיום של ההרצאה אומרת בדיוק את זה: הגיע הזמן לקחת רגע פסק זמן מהמרוץ המטורף ולהתבונן מסביב, ולו רק כדי לדעת מה אנחנו עושים בכל רגע נתון. כמו שכתבתי, לפעמים אנחנו עושים את הדברים כי הם באמת טובים עבורנו, אבל שלפחות נבין למה אנחנו עושים את זה.
ובנוגע למחקר אמפירי, החלק הראשון הרבה יותר מבוסס על מחקרים אמפיריים (על נושא הקשב ועל נושא הנרקיסיזם יש הרבה מאד מחקרים אמפירים שעליהם מבוסס חלק זה). החלק השני הרבה יותר תאורטי, וברור שקשה יותר להוכיח אותו. אני גם מעורב עכשיו במחקרים קליניים שקרובים בנושאים שלהם למה שדיברתי בהרצאה.
יום חמישי, 02 באפריל 2009 בשעה 20:36
[…] הפסיכולוגיה שמאחורי האינטרנט.. […]
יום חמישי, 02 באפריל 2009 בשעה 20:57
לא הייתי בכנס, אז אני עושה השלמות:
אני חושבת שהסטטיסטיקה והטוקבקים נותנים לנו, הבלוגרים, מדד מיידי על מצבנו בעולם. למעשה, גם מי שאינו בלוגר נמדד בכל רגע נתון על פי אלפי פרמטרים. הבלוג נותן לנו (טוב, לי) איזשהו מדד ליכולות ולמיצוב שלי בעולם (כלומר ברשת, שזה די העולם מבחינתי).
"הסתמנות אובססיבית-קומפולסיבית"? טוב, לא אתווכח איתך, אני חושבת שהמדדים האלו שציינת הם גן עדן (או גיהנום?) לקונטרול פריקס.
** רק להבהיר – אני מדברת על עצמי, ומתוך מנגנוניי-אני. שאיש לא ייעלב פה.
יום שישי, 03 באפריל 2009 בשעה 0:53
Absolutely brilliant. Thanks and I wish I was there.
I couldn't avoid reading a judgmental tone in your post. Is it just me? Everything you described about human nature and needs happens offline in as much as it happens online. (In fact this dichotomy is obsolete). The web is both extension of self as well as extension of society. Our social and mental worlds are dynamics and they evolve with technological progress. I agree that the pace of change is phenomenal and we're not catching up mentally and cognitively. Who was the clever person who said – technology changes – people don't. .
שבת, 04 באפריל 2009 בשעה 12:28
[…] אחרי אפרת להרצאה בנושא "הפסיכולוגיה שמאחורי האינטרנט". המרצה- ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ב- day job ואיש רשת […]
שבת, 04 באפריל 2009 בשעה 23:24
בלי ספק ההרצאה המרתקת ביותר בכנס, וזו לא רק דעתי האישית.
מפתיע ובה בעת גם לא ממש מפתיע שהרבה מאנשי התעשיה רצו להיות מאותגרים מהריבים בין אנשי האינטראקטיב באולם שלמעלה, במקום ללמוד משהו אמיתי…
יום רביעי, 08 באפריל 2009 בשעה 8:40
השקופיות עושות חשק.
האם ניתן לשמוע את ההרצאה בלינק מסוים?
תודה
יום רביעי, 08 באפריל 2009 בשעה 16:31
לצערי לא זכור לי שהקליטו או צילמו את ההרצאה הזו בכנס.
אולי בפעם הבאה
יום ראשון, 12 באפריל 2009 בשעה 11:15
את האינטרנט אפשר לחלק לכמה חלקים, והחלקים הבאמת טובים בו הם אלה שאנשים שעורכים כנסים משתתפים מרצים בהם לא באמת מכירים.
כל אחד יכול לטעון וגם להתפלסף, אבל כדי להכיר את הרשת באמת – יש לחיות בין הטרה-בייטים, לנשום את הפונט, ובעיקר להסתובב במקומות הנכונים.
בניית תחזוקת אתר, ואפילו עבודה באינטרנט ה"אמיתי" איננה משולה להכרתו האמיתית, ובסופו של דבר כל מי שמכיר מילים גדולות מוזמן ויכול להצמיד אותן למונחים מעולם הווב, ולהגיד שהאינטרנט הוא X, אבל לפעמים גם Y.
החלק החשוב ביותר בתוגבה שלי הוא: אני לא יכולתי שלא להרגיש כמו ראול דיוק וד"ר גונזו, כשהם ישבו בהרצאה על סמים.
או כמו שאיתי מטוס המפורסם היה אומר "אתה יכול לעשן את הקראק, או להרצות עליו".
יום שני, 13 באפריל 2009 בשעה 1:31
פחד ותיעוב צודק\ת.
דיונים מעמיקים סביב האינטרנט משולים להמתנה לגודו.
יום שני, 13 באפריל 2009 בשעה 14:42
פחד ותיעוב: ראשית, אתה לא צריך להיות שחקן קולנו כדי להיות מבקר קולנוע, אבל במקרה הזה אני גם שחקן וגם מבקר. יש לי הסטוריה כל כך ארוכה באינטרנט, שאי אפשר לומר שאני רק צופה מהצד.
יום ראשון, 19 באפריל 2009 בשעה 13:55
ירדן לוינסקי היקר, קיבלתי שיחת טלפון מהנחתם, והוא התקשר להודיע שהוא אינו מעיד על עיסתו.
חוץ מזה, תפוח אדמה שצף במרק איננו שף, ואינו יכול להתחיל לספר על היסטוריית התבלינים ותפקידם בקומדיה הטראגית של היקום.
קרי: נסה להזכר בסצנה המפורסמת שאותה הזכרתי בהודעה הקודמת: כנס שוטרים בלאס וגאס.
יום ראשון, 19 באפריל 2009 בשעה 13:56
אני מתנצל, זה יצא לי הרבה יותר בוטה ממה שתכננתי.
סה"כ התכוונתי שבסופו של דבר, זה נורא נורא יומרני לצאת בהצהרות כמותיות על הא ועל דא.
יום רביעי, 06 במאי 2009 בשעה 12:29
כל הרעש הזה – סלולאר/אינטרנט/TV/אלפי ערוצים, וכו' – כל הרעש הזה מחזיר אותי לבלז פסקל, המאה ה-17, שכתב:
גיליתי שכל צרותיהם של בני אדם נובעות מדבר אחד בלבד, והוא חוסר יכולתם להישאר בחדר אחד במנוחה
יום חמישי, 23 ביולי 2009 בשעה 10:28
[…] יספר לי. אותו אדם ענה שמעולם לא נפגשנו, אבל הוא ראה אותי בהרצאה שהעברתי בכנס דהמארקר לפני כמה חודשים. מסתבר שהוא פנה […]
יום שישי, 30 באוקטובר 2009 בשעה 16:33
[…] אם ניקח אנשים שנמצאים כבר בקבוצת סיכון לפתח דפוסי שימוש פתולוגיים, לדוגמא אנשים שסובלים מחרדה, מקושי בקשרים חברתיים, סובלים מדיכאון או מבטחון עצמי ירוד ונאפשר להם למצוא פתרון 'קל' לחלק מהמצוקה שלהם באמצעות האינטרנט יכול להתפתח מעגל שמזין את עצמו אשר יכול להפוך בסופו של דבר להפרעה אמיתית. ככל שאדם מסתגר יותר ונעזר באינטרנט ליצור את הקשר החברתי או למצוא את הסיפוק לדחף שלו, הרי שהכישורים שלו לעשות זאת בצורה אחרת (נניח שיחה פנים אל פנים) מחלידים, ואז הוא זקוק יותר לאינטרנט כדי להשיג את אותו סיפוק. נוצר כאן מעגל שמזין את עצמו. […]
יום שלישי, 25 במאי 2010 בשעה 9:25
[…] שלנו. אנחנו מגדירים את הזהות שלנו בין היתר על ידי הגבולות הללו. מה שבפנים ומה שבחוץ. מה שאנחנו מרשים שידעו שעובר […]
יום שני, 22 בנובמבר 2010 בשעה 13:19
[…] שקרה לכם משהו נורא במהלך היום. הרבה יותר קל לכתוב על זה בפייסבוק מאשר להתקשר למישהו ולספר לו, או להפגש עם מישהו ולספר לו. […]
שבת, 18 בדצמבר 2010 בשעה 7:05
לי יש בעיית SMSים.
רבתי עם החבר מיליון פעם על זה, הוא אמר דשהוא שונא את זה,ואני פשוט לא יכולה לבטא בעל פה את מה שקל לי לכתוב.