בשנים האחרונות יש מגמה בתחום בריאות הנפש, לעשות חלוקה ברורה יותר בין שיחות לבין טיפול רפואי. הפסיכיאטרים מקבלים מטופלים להערכה פסיכיאטרית, למטרת טיפול תרופתי, וגם למעין סוג של טיפול שיחתי עם דגש רפואי ובמקביל הם מעבירים את הטיפול בשיחות למטפלים שאינם רופאים : פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, אחיות, רבנים וכל מי שמוכן להקשיב. כן, גם השכנה ממול ואולי גם הספר נכנסים לקטגוריה.
במרפאות הציבוריות, המגמה העיקרית היא שהפסיכיאטרים יטפלו בכמה שיותר אנשים ויעסקו בעיקר בהבטים הרפואיים של המצב הנפשי. במהלך הפגישות הפסיכיאטרים שומעים או אומרים דברים אשר משפיעים על המטופל אבל המסגרת הפורמלית שבה אנשים נפגשים על מנת לדבר, כחלק מתהליך שאורך הרבה זמן, על מנת לפתור איזה קונפליקט ולהתמודד עם אירועים שקרו בעבר, כל זאת על מנת לשנות דפוסי התנהגות – זה דבר שרופאים עושים פחות ופחות.
לפני הרבה שנים אנשים הלכו לפסיכיאטרים כדי לעבור פסיכותרפיה באופן קבוע, במיוחד לפני שהתרופות היו זמינות כמו היום. לפני שהתחלתי ללמוד רפואה לא ידעתי שעובדים סוציאלים פוגשים אנשים לצורך פסיכותרפיה. חשבתי לתומי שהם נפגשים עם משפחות, עובדים במחלקות הרווחה, עוזרים בהשגת זכויות ופתרון בעיות ומתעסקים בעיקר עם משפחות הרוסות ויתומים. חשבתי לתומי שרק פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים עוסקים בפסיכותרפיה. פשוט לא היה לי מושג.
יש יתרונות (וגם חסרונות) למצב שבו אדם אחד מנהל את הטיפול התרופתי ואת הטיפול הפסיכותרפי. ראשית, זה יותר נוח, סמפטומים פסיכיאטרים לא מוסברים רק באמצעות קונפליקטים מודחקים, אלא גם באמצעים ביולוגים, הרופא לומד באמת להכיר את המטופל ולהבחין בצורה טובה יותר האם מדובר בסימפטומים של הבעיה או בתופעות לוואי של הטיפול התרופתי. גם לא נוצרת הפרדה בין המטפלים אשר יכולה להפוך לפער בין דמות מטפל חיובית לדמות מטפל שלילית.
אבל, המציאות היא שפסיכיאטרים הם מטפלי בריאות הנפש היקרים ביותר, והקשים ביותר להשגה ולכן הביקוש להם נמוך יותר. מאד יקר לגדל פסיכיאטרים חדשים, הם מסיימים את ההכשרה שלהם לאחר מינימום של 12 שנות הכשרה ואף פעם אין מספיק כאלו. תוכניות הכשרת המתמחים בפסיכיאטריה בדרך כלל לא מקדמות את ההביטים הפסיכותרפויטים באותה מידה שהן שמות דגש על הצדדים הביולוגיים, ולכן מתמחה שרוצה לעסוק בפסיכותרפיה צריך להלחם על כך. אחד המתמחים שאני מכיר אמר לי לא מזמן שמטופל שאל אותו אם הוא יכול לעשות לו גם פסיכותרפיה קצרת מועד, והמתמחה אמר לו ש"אין לנו זמן בהתמחות לדברים כאלו". צריך לזכור שיש אנשים שרוצים לפתח קריירה במחקרים קליניים ואז אין להם הרבה טעם להשקיע את מעט השעות שיש להם בעיסוק בפסיכותרפיה. ויש אפילו כאלו שטוענים בימנו שזה בזבוז זמן עבור פסיכיאטרים לעסוק בפסיכותרפיה, בעיקר בגלל המחסור במטפלים בתחום בריאות הנפש, ושאפשר לראות הרבה יותר מטופלים בפגישות רופא מאשר בזמן שמטופל מקבל מפסיכולוג במרפאה.
בנוגע לפסיכותרפיה על ידי פסיכיאטרים, אני אוהב את העבודה הזו ומרגיש שיש דרישה לכך. אני עובד במקום אחד שבו שהאופציה הזו פחות זמינה וזה מאפשר לי לראות אוכלוסיה אחרת של מטופלים, ובקליניקה שבה יש לי אפשרות יותר זמינה לעשות גם וגם. כל מטפל בוחר איך לטפל. מצד שני, אני מאמין שאדם שרוצה טיפול צריך לעשות מה שמתאים לו, בהתחשב במגבלות של הסביבה. ואם הוא רוצה ללכת לפסיכיאטר רק בשביל תרופות, אז זו החלטה נכונה – בשביל אותו אדם.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
3 תגובות לרשימה ”האם פסיכיאטרים צריכים לעשות פסיכותרפיה?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום חמישי, 05 במרץ 2009 בשעה 13:02
בקריאה ראשונה של כותרת הפוסט חשבתי שהשאלה היא האם פסיכיאטרים צריכים לעבור פסיכותרפיה בעצמם… התשובה לכך היא כמובן כן.
יום שני, 09 במרץ 2009 בשעה 0:48
"עובדים סוציאליים פוגשים אנשים לצורך פסיכותרפיה….פסיכיאטרים ופסיכולוגים עוסקים בפסיכותרפיה…" פליטת קולמוס שכזו…
יום חמישי, 24 במרץ 2011 בשעה 11:36
[…] היא לעזור לאנשים להרגיש טוב יותר. לפני חמישים שנה פסיכיאטרים התפרנסו די טוב מפסיכותרפיה בעיקרכיוון שרק הם עסקו בזה. […]