לפעמים אני שמח שאת ההתפתחות הטכנולוגית שלי התחלתי בשנים שרשתות חברתיות היו הקבוצה שלי בצופים ולא כמות הסטטוסים שאני עושה להם לייק בפייסבוק. את ההכרות שלי עם כתיבה באינטרנט עשיתי בימים שבהם הדבר הציבורי היחיד שאנשים כתבו היה בפורומים וכל הקונספט של תוכן אישי היה זר ומוזר למרבית האנשים. גם הפורומים היו איזורים אינטימיים שבהם גלשו מקסימום כמה עשרות אנשים, חלקם הגיעו לביקור פעם בחודש בשביל לדעת מה התעדכן והרוב כבר הפך ללא רלוונטי.

באותם זמנים, הרעיון שבו אתה מפרסם כל מחשבה, חוויה והגיג לחלל האינטרנט היה זר לכולם. הרשת היתה מקום שבו חיפשת מידע על חנויות וטיסות לחוץ לארץ ולא מקום שבו מדברים עם אנשים על מה שאנחנו מרגישים. גבולות החשיפה היו מאד ברורים וכל אירוע של חשיפה מייד הפך לכתבה בקפטן אינטרנט בסגנון "הידעתם? אנשים מתאהבים באינטרטנט!". עם השנים נוספו מגוון אפשרוית כתיבה ואיתם למדתי להזהר במה שאני מפרסם באתרים חינמיים כיוון שאי אפשר לדעת מתי הם ישנו את החוקים ויחליטו לסגור את הבאסטה או למכור את הסודות שלנו בחצי חינם לגופים מפוקפקים (כן, גם לי גאוסיטיז סגרו את הבלוג).

לכן, בשגרת היומיום שלי אני בכלל לא מוטרד מהגדרות הפרטיות של פייסבוק פשוט בגלל שאני לא מפרסם שם שום דבר שאמא שלי לא צריכה לקרוא. לא אכפת לי שכולם ידעו מה דעתי על פוליטיקה או אם אני עושה לייק לסטטוס של גל מור על האנשים בבלוגוספירה, או אם אני עסוק בשתיים בלילה במענה לקשקושים בעמוד של הרופאים המתמחים. אני מבין מדוע אנשים שחשבו שהרשת היא מקום סגור שאין בו מציצנות מבועתים ממה שקורה היום סביבם ברשת אבל מצד שני צריכים להיות די מנותקים בכדי לא להבין את המשמעויות של כל המידע שאנשים מחלקים פה מסביב ונותנים בחינם לגופים כלכליים שישמרו אותו. אין ארוחות חינם באינטרנט.

ואחרי שהבנו את זה, עולה השאלה של ההתפתחות הרגשית שלנו לאורך זמן בעולם דיגיטלי שבו הכל מתועד. כמו לפני כמה שנים כשפייסבוק הכניסו את הניוזפיד וקמה צעקה על אבדן הפרטיות, השירות החדש של פייסבוק שנקרא Timeline מאפשר לעקוב כרונולוגית אחרי כל מה שפרסמנו/עשינו בפייסבוק. כמעט כתבתי עשינו בחיים כי זה די קרוב עבור אנשים רבים. רוב האנשים מתפתחים אישית ורגשית עם הזמן. זכרון סלקטיבי, הדחקה, החלפת חברים ושינוי מקום מגורים הם דברים שמייצגים ומשרתים באופן משמעותי את היכולת שלנו להתפתח. מה עושה העובדה שפייסבוק מציגה במקום אחד עותק כרונולוגי של כל החיים שלנו ליכולת שלנו להתפתח רגשית?

יש אנשים שהיו בפייסבוק מהתקופה שהם היו בני עשרה. היום הם לקראת סיום תואר באוניברסיטה, בעיר אחרת עם חברים אחרים והם בעצם אנשים אחרים. הם עברו שלבים שונים של התפתחות רגשית שהביאה אותם היום לאיפה שהם נמצאים. האם העובדה שהטיימליין של פייסבוק קיים עוזרת להם או מעכבת את היכולת שלהם להתפתח? האם לא צריכה להיות לנו היכולת לבחור להתנתק מהעבר שלנו? כמובן שאני לא מתכוון לעבריינים מורשעים שצריך לדעת מה הם עשו בעבר. אני מתכוון למשקפיים שהיו לי כשהייתי בן 13 ואני לא רוצה שאף אחד יזכור את חולצות שנות השמונים שלבשתי (אמא, את תשלמי ביוקר). אני לא אותו אדם שהייתי לפני 20 שנה, ולא בטוח שאני רוצה לחזור לשם. אולי העובדה שכל ההסטוריה ההתפתחותית שלנו נמצאת במרחק קליק אחד דווקא דוחקת אותנו למקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם? אולי זה גורם לדפוסי התנהגות מסויימים להמשך יותר מדי זמן כי אי אפשר להפטר מהם? דווקא היכולת למחוק או להדחיק חלקים בעבר שלנו היא שמאפשרת לנו לעבור שינוי ולהתפתח.

לפעמים נדמה שהאנשים שמובילים את השינויים המשמעותיים בחיי החברה שלנו מסתובבים עם איזו אוטופיה שבה "היום היה טוב, ויהיה גם מחר", למרות שלא לכולם טוב היום ולא בטוח שגם מחר יהיה יום מוצלח במיוחד. הילד שתוייג השבוע בתור ילד כאפות לא בהכרח ירצה להזכר במי שהוא היה בעוד חמש ועשר שנים. המירוץ הזה לחשיפה ושקיפות יכול להיות נפלא, אבל הוא טומן בתוכו פוטנציאל לדור שלם שלא יודע שיש דברים שלא מספרים לכולם, שיש דברים חשובים יותר ודברים חשובים פחות ובעיקר שלא כל דבר צריך להיות פומבי. הם לא ידעו כי העולם שלהם לא נותן להם להיות כאלו. כי הם גדלו בעולם שבו השיתוף הוא חזות הכל. שתף או שאתה לא קיים.

ולמי ששאל – לא, זה לא בריא לנפש שלכם שכל העולם יודע עליכם הכל, כולל הכל.