כמה דברים על השיטה
נכתב במקור בספטמבר 2006
פרופ’ דוד רווה מפרסם היום מאמר בעיתון הארץ תחת הכותרת “כשהפרופסורה חשובה יותר מהפציינטים“, שבו הוא מתאר את המסע שלו לעבר הפרופסורה הנכספת ואת הדברים שהוא היה צריך לעבור (ולאבד בדרך).
הבעיה של רפואה היא שמדובר במקצוע שולייתי. תחשבו לרגע על ימי הביניים, שם הצייר המתחיל היה צריך לשבת חמש עשרה שנה למרגלות הרב אמן, לערבב עבורו צבעים, לסחוב מכחולים, עד שהוא העז ללכת ולנסות ליצור בעצמו משהו חדש. כשהוא כבר זקן ועייף, הוא יכול להתחיל לעשות דברים בעצמו. נניח שאתה רוצה לשרוד במערכת הרפואית הציבורית. הדרך היחידה לעשות את זה היא למצוא מנהל מחלקה שעתידו לפניו ולהפוך לשוליה שלו. זה אומר כמה שנים לעשות את העבודה השחורה של המחקרים כשאתה מופיע (אם אתה מופיע) במאמר במקום תשיעי מהסוף ומההתחלה, כלומר לא במקום חשוב. תוך כדי זאת אתה אמור לעשות את הע בודה השחורה במחלקה כי אותו מנהל מחלקה עסוק במחקרים ואין לו זמן לעשות את הכל. אחר כך אתה מתחיל לעשות מחקרים בעצמך, ואם יש לך מזל אתה מקבל מענק מחקר אחד או שניים, וזה הדבר היחיד שיכול לגרום לכך שתקבל משרה קבועה בבית חולים ציבורי. ואם יש לך מזל ואתה מפרסם באיזה עיתון נחשב, יש סיכוי שתמשיך לקבל מענקי מחקר בעתיד, ותמצא לך איזה מתמחה אחד או שניים שיהיו השוליות שלך.
אין ספק שמחקרים מסוימים – והמחקר הוא מהות הקידמה הרפואית – עשויים לעזור למנוע את שחיקתו של קלינאי. אבל אם הפרקטיקה הקלינית שלו אינה מתוגמלת, מגיע קלינאי שקול למסקנה שעתידו טמון רק בזמזומו הרך של הדיסק הקשיח במחשב, ולא בקול הלחישה של רשרוש בלב.
הקדימויות הבלתי מוצהרות שלו הן קידום אקדמי, פרופסורה, כוח ופרסום. קלינאי קלסי הופך לעבד של הרפואה המודרנית. בעוד שהוא עובד קשה, עמיתיו הפיקחים חוקרים, לומדים וכותבים. הם הופכים למנהלים ולפרופסורים הקובעים את הטיפול בחוליו. את מי היית מעדיף בתור הרופא שלך: את המדען-הרופא הטוב ביותר (פרופסור בכיר ומנהל מחלקה ידוע) או את המורה-הקלינאי הטוב ביותר, ללא כל תואר או פרסום אקדמאים?
האמת היא, שאתה לא חייב לעבוד במסגרת הזו. רפואת משפחה לא פועלת על פי הכללים הללו. אם אתה עובד במסדרת קופת חולים, כרופא עור או כגניקולוג, אתה לא חייב לפרסם עשרות מאמרים. אתה יכול פשוט לבוא לעשות את עבודתך. אבל כדי להיות מנהל מחלקה אתה חייב לפרסם מאמרים, ורצוי שהם יהיו בעיתונים “נחשבים”. אני לא מזלזל במחקר רפואי. מחקר רפואי הוא מה שיביא לנו את התרופות של מחר, את שיטות הניתוח של מחר ואת הממצאים הגנטיים החשובים של מחר. אבל מכיוון שאותם אנשים עושים את זה, אז משהו חייב לבוא על חשבון משהו.
יש מושג אקדמי בבית ספר לרפואה שנקרא “פרופסור חבר קליני”. שזה משהו שהיה במקור אמור להיות תואר פרופסורה לאנשים שעוסקים בעבודה עם חולים, ולא בעבודת מחקר. לעומת פרופסור חבר רגיל שאמור להיות חוקר שעוסק במחקר רפואי בסיסי במעבדה או מול חולים. עם השנים המושג הזה הפך להיות מושג שמזוהה עם פרופסורים שעובדים בבתי חולים וכחלק מעבודתם גם עשו מחקר. הדרגה לאנשים שרק עובדים עם מטופלים נעלמה.
מכר שלי סיים התמחות ברפואה בארץ ונסע לקנדה. ביום הראשון כשהוא הגיע למשרד אמרו לו
“ברוך הבא! תכיר, זאת המזכירה שלך. זה המשרד שלך. אתה אמור ללכת למחלקה שלושה ימים בשבוע. בשאר הימים אתה אמור לעשות מחקרים. ככה יהיה לך זמן לעשות גם את זה וגם את זה, ואנחנו מצפים שתצטיין בשניהם.”
אם הוא היה נשאר בישראל, הטקסט היה נראה ככה:
“ברוך הבא! תכיר, זאת המזכירה של המחלקה. זה המשרד של הרופאים המומחים, וזו הארונית שלך. אתה אמור ללכת למחלקה שישה ימים בשבוע. אם אתה רוצה לעשות מחקרים אתה אמור לעשות את זה בזמנך החופשי. אבל שתדע שאם אתה רוצה קביעות אנחנו מצפים שתצטיין בשניהם.”
ואחר כך אנחנו שואלים את עצמנו איך מתפרסמים מאמרים שכאלו. אנחנו יורקים לבאר שממנה אנחנו שותים, ואחר כך מתלוננים שהמיים מריחים לא כל כך טוב.
ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה