אחרי שנשאלתי שוב ושוב, פה בבלוג וגם בפורום פסיכיאטריה באתר ynet שאני בין מנהליו, החלטתי לנסות לעשות קצת סדר ולהסביר מושגים שונים הקשורים בדיכאון. בפוסט הקודם דיברנו על סוגים שונים של דיכאון ובפוסט הזה נדון בגורמים, טיפולים ותרופות.

כאמור, ברשימה הקודמת התמקדנו בהגדרות ותיאורים, ועכשיו נדון בביולוגיה ובאפשרויות טיפול (שגם בהן יש בלבול רב).

הגורמים לדיכאון
לצערנו עדיין לא נמצא "הגורמים" לדיכאון וכמו במרבית המחלות הפסיכיאטריות נראה שיש משתנים רבים שמכריעים אם אצל אדם מסויים תתפרץ מחלה. ישנן אפיזודות של דיכאון שהן סיבוך של מחלה גופנית או סיבוך של שימוש בתרופות. בין המחלות אפשר לכלול מחלות עצבים שונות כמו דמנציה או פרקינסון, מחלות אנדוקריניות כמו בעיה בבלוטת התריס, ותגובות לתרופות . גם מחלות שונות גורמות לדיכאון כמו אירועי לב שלאחריהם יכול להופיע דיכאון. ברור שלדיכאון יש מקור ביולוגי וגנטי וששינויים שונים במנגנונים כימיים בגוף משפיעים על מצב הרוח ועל תהליכי החשיבה. מחקרים רבים מצאו קשר משפחתי אצל חולי דיכאון, ושינויים ברמות של חומרים מסויימים ובעיקר ירידה ברמות סרוטונין ונורפינפרין אצל חולי דיכאון.

גם אירועי חיים שליליים יכולים להשפיע על הופעת דיכאון, ויש הסברים פסיכולוגיים , חברתיים ואפילו ביולוגים לאופן שבו אירוע חיים כזה כמו מצבי לחץ משפיעים על הסימפטומים של הדיכאון.

בגלל המרכיב הביולוגי, אנו פונים לרוב לפסיכיאטר כדי שישקול טיפול תרופתי נוגד דיכאון. יש הטוענים שרצוי להמתין עד שהגוף יבריא את עצמו מהדיכאון, אבל אחרים טוענים בצדק, שאין סיבה לסבול זמן רב (לרוב יותר משנה) עד שהגוף אולי יצליח לעשות זאת. במצבי דיכאון יש גם סכנה, לעיתים של האדם לעצמו (אם הוא אבדני) ולעיתים לאחרים (לדוגמא אם שסובלת מדיכאון לאחר לידה) ולכן יש צורך לפנות בהקדם לפסיכיאטר. צריך לזכור שהיום אנו יודעים שהיכולת להתאושש ולהחלים תלויה גם בזמן שעבר מפרוץ המחלה ועד להתחלת הטיפול כאשר אצל אנשים שלא טופלו יש נטיה למחלה להפוך לכרונית.

תרופות
בישראל ישנה מגמה של קופות החולים לאפשר לרופאי משפחה להתחיל טיפול פסיכיאטרי כיוון שיתכן והתור לפסיכיאטר יהיה ארוך. הבעיה היא שלמרות הזמינות הרבה רוב רופאי המשפחה אינם מנוסים בטיפול פסיכיאטרי על הבטיו השונים ולעיתים גם אינם מעוניינים לקחת אחריות על טיפול כזה כשהוא הופך למורכב ביותר. לכן מומלץ לפנות ליעוץ בנושא הטיפול לרופא המתמחה בפסיכיאטריה.

מה עושות התרופות?
יש מספר תאוריות הקשורות בטיפול האנטי דיכאוני אך בעיקרון התרופות הפסיכיאטריות נגד דיכאון עובדות על שינוי רמת נוירוטרנסמיטורים מסוימים במוח (בדרך כלל סרוטנין, נוראפינפרין ודופאמין) ובעיקר על העלאת ריכוזו. בטווח הארוך יתכן שהתרופות משפיעו גם על רגישות הקולטנים לאותם חומרים במוח וכך מאפשר גם תגובה ארוכת טווח לאחר הפסקת הטיפול התרופתי עצמו.
ישנם סוגים רבים של תרופות, כאשר לאף אחד מהם אין יתרון מוחץ, וההבדל הוא בתופעות הלוואי, ובתגובה של האדם הספציפי לטיפול הספציפי.
הקבוצות העיקריות של הטיפול האנטי דכאוני כולל את המשפחות (לפי מנגנון הפעולה):

• משפחת ה SSRI (Serotonin reuptake inhibitors). שכוללות תרופות כמו פרוזאק, סרוקסט, לוסטרל, ציפרלקס, ציפרמיל ופבוקסיל.
• משפחת ה SNRI שכוללות תרופות כמו אפקסור, איקסל וסימבלטה
• משפחת הטריציקלים – כוללות תרופות כמו קלומיפרמין (Anafranil), אימפירמין (Impiramine), נורטריפילין (Nortriptyline, nortilin)
• משפחת המדכאים המונואמינים (Monoamine oxidase inhibitors MAOI) כוללים טרניקלופארמין (Parnate) ופנאלאזין (Nardil)
• תרופות אחרות פועולת במנגנונים אחרים כמו Bonserin, Remeron, Edronax ורבות אחרות. ישנה גם תרופה שמבוססת על צמחי מרפא שמשווקת בשם רמוטיב והיא יעילה רק בטיפול בדכאון קל עד בינוני.

צריך לדעת שהתרופות האלו ישפיעו לטובה רק על מצב רוחם של אנשים דיכאוניים ולא יהפכו אדם ל"מאושר". הטיפול נגד דיכאון אורך מספר שבועות עד שממש מרגישים בהבדל. לרוב ניתן לדעת בצורה ברורה אם טיפול יעיל לאחר 6-8 שבועות של טיפול במינון טיפולי טוב.
אחת הבעיות העיקריות הן שמטופלים מחליטים שהתרופה לא עובדת מכיוון שהם מצפים לחוש שיפור מיידי. יש להבין כי על מנת שהתרופה תשפיע, יש להגיע לריכוז מסויים (מינון טיפולי) של התרופה בדם לאורך תקופה מספיקה. הזמן המינימאלי הוא 6-8 שבועות ולכן אין טעם להפסיק את נטילת התרופה אלא אם היא גורמת לתופעות לוואי חמורות. בחלק מהתרופות עובר זמן עד להגעה למינון הטיפולי ויש להמתין את השבועות מאותו הזמן ולא מזמן התחלת הטיפול. אם יש שיפור חלקי ישנן אפשרויות טיפול שונות הכרוכות בשיקולים רבים ולכן יש צורך במעקב פסיכיאטר קבוע.
בערך 70% מהחולים הדיכאוניים יגיבו לטיפול הראשוני וחלק ניכר מהאנשים שאינם מגיבים לסוג התרופה הראשון שנטלו יגיבו לסוג השני. בנוגע לאנשים שלא הגיבו בשלבים אלו יש עוד אופציות טיפוליות תרופתיות. אם הטיפולים התרופתיים נכשלו נשקל לפעמים שימוש בטיפול בנזעי חשמל ECT, או לפעמים ב TMS. לטיפול בחשמל יצא מוניטין שלילי בשל כל מני סרטים שמתייחסים לתקופה בעבר הרחוק (שנות הארבעים עד השבעים של המאה הקודמת) שבה הוא בוצע ללא הרדמה וגרם סבל רב לחולים. כיום מדובר בטיפול שניתן תחת הרדמה ונחשב כטיפול יעיל וטוב ולמעשה היעילות שלו במצבים מסויימים גבוהה בהרבה מכל טיפול בתרופות. (עוד על אסטרטגיות לטיפול בדיכאון).

טיפול פסיכולוגי
אין שיטה פסיכולוגית אחת שנחשבת ליעילה יותר בטיפול על פני האחרות. למרות זאת מחקרים הראו שדווקא שהקשר עם המטפל, בין אם זה פסיכיאטר או פסיכולוג קובעים את הצלחת הטיפול יותר מהכל, ולא השיטה הספציפית. מסיבה זו גם פסיכיאטרים וגם פסיכולוגים משלבים בין גישות טיפוליות שונות על פי הצרכים השונים של הטיפול. לדוגמא בשלב הדיכאון החריף לפעמים אי אפשר לעשות טיפול משמעותי מבחינה פסיכולוגית, ולכן מתמקדים בטיפול תרופתי נוגד דיכאון ובטיפול תמיכתי יותר בגישה התנהגותית. בשלב מאוחר יותר לאחר שיפור במצב הדיכאון ניתן לעסוק בהבטים עמוקים יותר אם יש צורך בזה. אדם שחווה אפיזודה של דיכאון יכול לחוות אפיזודה דיכאונית חוזרת וקיימות עדויות לכך שטיפול פסיכולוגי להוריד את הסיכון לכך. בנוסף נוטלים לפעמים טיפול תרופתי נוגד דיכאון באופן מונע, במינון נמוך, במיוחד אם היו אפיזודות חוזרות.

חשוב לא פחות: הסביבה של החולה.

התקף של דיכאון משפיע לא רק על החולה בדיכאון אלא גם על על משפחתו. הן מבחינת החמרת המחלה והן בתהליך ההתמודדות והריפוי. חשוב שהמשפחה תדאג שהחולה בדיכאון יגיע לטיפול ויתמיד בו, מכיוון שחולים אלו נוטים לשקוע בעצמם ולהזניח את הטיפול. בנוסף, למשפחה יש מגוון תפקידים בטיפול בדיכאון, ובכלל זה תמיכה בעת המשבר, עידוד לפנות לטיפול, פיקוח על המצב וליווי בתקופות קשות או מחשבות אבדניות. המשפחה יכולה לסייע בבניית תכנית הטיפול וההתמדה בה. בגלל שדיכאון היא מחלה בלתי נראית, משפחות רבות מתקשות להבין שדיכאון היא מחלה ככל המחלות ולכן יש לטפל בה באופן כזה. טיפול נכון ומסור יעזור לרוב החולים להבריא תוך פרק זמן סביר.

[לקריאה נרחבת יותר אפשר לחפש באתר פסיכולוגיה, בויקיפדיה או באתרים באנגלית]